>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
נפשו של דן נרעשה בקרבו כאשר שמע מחברת הכנסת דברים שפעילים בקהילה בדרך כלל אינם שומעים, לפחות לא מידידנו וידידותינו הטובים והטובות בכנסת. עומדת שם חברת כנסת, ואומרת לנערים ולנערות שהקהילה הגאה מתנהגת כמו אליטה חברתית, ושמאבקיה אינם רואים את המיעוטים האחרים בחברה הישראלית או אפילו את הקבוצות השונות בקהילה הגאה עצמה. הדברים עוררו סערה זוטא, אך האם הם באמת כל כך רחוקים מהמציאות?
גבר סיסג'נדר? יש לך מזל
נהוג להגיד שהקהילה הגאה עשתה כברת דרך משמעותית בשני העשורים האחרונים, וכי מצבה היום טוב בהרבה משהיה אך לפני מספר שנים. במבט-על קשה שלא להסכים עם האמירה הזו,
אבל כשפורטים את הקהילה הגאה למרכיביה קל לראות שההתקדמות שהושגה בשנים האחרונות, כמו רוב הדברים בחברה הישראלית, אינה פרושה באופן שווה על פני הקהילה הגאה כולה.
יש חלקים בקהילה שנהנים ממנה יותר, ויש חלקים בקהילה שלגביהם ההתקדמות כמעט ואינה מורגשת. למשל, האם מעמדם של טרנסים טוב יותר? האם מעמדן של לסביות בחברה הערבית טוב יותר? האם מעמדם של להט"ב בפריפריה החברתית והגיאוגרפית טוב יותר? האם מעמדם של להט"ב עניים טוב יותר? לגבי חלקם קשה לקבוע בוודאות, ולגבי האחרים אפשר להגיד שגם אם היה שיפור במעמדם החוקי או החברתי, הרי שלא מדובר בשיפור משמעותי. בוודאי שלא משמעותי כמו לגבי קבוצות אחרות בקהילה.
למרות זאת, אין ספק שלהט"ב המשתייכים לאותה קבוצה אליה דן משתייך – קרי, גברים סיסג'נדרים, הומואים, ליברלים, שבעים, בני מעמד הביניים – מצבם טוב לאין שיעור משהיה בתחילת שנות ה-90. מכל הקבוצות שמרכיבות את הקהילה הגאה, זו הקבוצה שהצליחה להתברג בצורה הטובה ביותר בתוך כל מוקדי ההשפעה בחברה הישראלית, והיא נהנית מייצוג יתר על פני שאר הקבוצות בקהילה כמעט בכל תחום.
זהו אינו כתב אישום כנגד מי שעומסים על כתפיהם תפקידי הנהגה בקהילה. להפך, אני מעריך את פועלם של רבים מהם, אבל בשנים האחרונות קשה במיוחד להימלט מהתחושה שהמאבקים שמובילה הקהילה הגאה בזירה הציבורית קשורים יותר לזכויותיה ולאיכות חייה של אותה קבוצת אליטה בתוך הקהילה, ומתעלמים במקרה הטוב או אפילו דורסים לחלוטין במקרה הרע את זכויותיהן של קבוצות אחרות – בתוך הקהילה ומחוץ אליה.
איך המאבק למען פונדקאות משרת את הלסבית הערבייה?
הדוגמה הקיצונית ביותר היא כנראה הדיון הנרחב סביב הגישה של זוגות חד-מיניים להליכי פונדקאות. למרות שפונדקאות היא הלכה למעשה סחר בגופן של נשים, דומה שארגוני הקהילה משעינים את כל כובד משקלם כדי לקדם הכרה חוקית שלה בישראל גם בעבור זוגות חד-מיניים (כלומר, בעבור זוגות של גברים), ובכך למעשה פועלים באופן אקטיבי להרחבת מעגל הנשים הנפגעות.
זהו אחד ממאבקי הדגל של הקהילה בשנים האחרונות, אך אם יצליח, האנשים היחידים שירוויחו ממנו יהיו הומואים אמידים או עשירים שבידיהם המשאבים כדי לממן תהליך יקר ומורכב כל כך. הלסבית הערבייה והטרנסית MtF לא ירוויחו מהמאבק הזה כלום, למרות שהם כביכול חתומים עליו כחלק מ"הקהילה הגאה".
לא רק זה, אלא שאפילו סולידאריות עם קבוצות נרדפות אחרות בחברה הישראלית הוא רעיון שנראה שאבד עליו הכלח בפוליטיקה הקהילתית, כאילו שכחנו שפעם היינו אנו בעצמנו, כקהילה, במקומם של אותן קבוצות. כך במצעד הגאווה האחרון בתל אביב, קראה חבורה של פעילים קריאות בוז לשר האוצר יאיר לפיד, והביאה לכך שירד מהבמה מבלי שהשלים את דבריו. מיד קפצו כל מיני אנשי שם בקהילה ומיהרו לגנות את הפעילים. למה, בעצם? האם פגיעה בקבוצות אחרות בחברה הישראלית – במקרה זה, אנשים החיים מתחת לקו העוני – אינה מעניינה של הקהילה הגאה? האם שכחנו שפעם דרשנו שקבוצות אחרות ירימו הן את קולן בשבילנו? והאם אין להט"ב שהם עניים בעצמם, ושנפגעים אנושות מהמדיניות הכלכלית שמקדם שר האוצר?
"אליטה" היא קבוצה של אנשים שנהנית מזכויות יתר, ודורשת את ליטרת הבשר שלה תוך התעלמות או אפילו תוך רמיסה של זכויותיהן של קבוצות אחרות. אמת שהקהילה הגאה אינה כזו. בשביל רובה המכריע של הקהילה הגאה, היומיום מורכב מחוויות קשות של דיכוי ושל הדרה, והם דורשים רק את האפשרות לחיות כאזרחים שווי זכויות בישראל. אולם כאשר בזירה הפוליטית והציבורית בוחרת הקהילה הגאה להתנהג כאליטה, למה זה מפתיע אותנו שאפילו ידידנו מאמינים שאנו כאלה?
חזרה למאבקים רחבים
באחת מהפגנות המחאה החברתית הקיץ הגיעו חברי החוג הגאה במפלגת העבודה כשהם לבושים בחולצות החוג הגאה, והניפו אלה לצד אלה דגלי גאווה ושלטים הקוראים לצדק חברתי. נוכחותם סובבה כמה ראשים, ולא אחת הם נשאלו "מה הקשר?". עד כדי כך התרגל הציבור הישראלי לראות את הקהילה הגאה אך ורק בהפגנות ובאירועים שנוגעים במישרין אליה עצמה, שעצם הרעיון שחלקים מהקהילה ירצו להזדהות ולקחת חלק במאבקים על אופי החברה הישראלית נראה מוזר ולא טבעי.
הגיע הזמן לשנות את זה. הגיע הזמן להוביל את הקהילה חזרה אל מאבקים רחבים. הגיע הזמן לראות בעצמנו שוב חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, להבין שגורלנו קשור בגורלה של כל קבוצה אחרת בחברה – כן, גם החרדים – והגיע הזמן לשוב ולהניף דגלים של צדק ושל שוויון זכיות לכל לצד דגל הגאווה שלנו. רק ככה נוכל להמשיך ולטעון, כפי שאמר דן סלייפר בצדק רב, שהקהילה הגאה היא מיעוט נרדף בישראל. מכיוון שכיום, זה ממש לא נראה ככה לעיניים מבחוץ.
הנערים שהגיעו לכנסת עם דן סלייפר, חניכים בארגון הנוער איגי, הם, כמו שנוהגים מנהלי בתי ספר תיכוניים להגיד, "העתיד של כולנו". מדובר בקבוצה של נוער שבוחר להיות מעורב, בוחר להיות פעיל ובוחר להשפיע על המציאות. הם אלה שיובילו את מאבקי העתיד של הקהילה הגאה בישראל, והם אלה שיעצבו את אופייה ויקבעו את דרכיה. אין מקום מתאים יותר להעלות בו את הדרישה הפוליטית לשלב ידיים עם מיעוטים אחרים, וגם להזכיר שכדאי להסתכל אחורה ולראות מי באמת מרכיב את הקהילה הגאה שאנו נאבקים למענה.
מדובר במסר מורכב, כזה שקשה לשאת אותו. היה קל הרבה יותר מצד מיכל בירן לבוא ולמחזר את הקלישאות החבוטות על כמה שהיא אוהבת את הקהילה הגאה, אבל ככה לא נוהגים חברים. חברים אומרים את האמת גם כשזה לא נעים לשמוע, ואם המסר המורכב הזה נטמן ולו בקרב חלק קטן מהנערים שהקשיבו לה באותו יום – אז ח"כ מיכל בירן עשתה את שלה, ועשתה שירות גדול לקהילה הגאה.
הכותב הוא מזכיר החוג הגאה במפלגת העבודה, אך העמדות שמובעות במאמר מייצגות את דעתו האישית בלבד ואינן מייצגות את עמדות החוג הגאה או את עמדות מפלגת העבודה.