>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כשאמי הייתה צעירה היא היתה דתייה. באיזשהו שלב, בערך בזמן שבו הכירה את אבי, היא חזרה בשאלה. הם הקימו בית ביחד, שהיה חילוני, אך עם שאריות של דת. חונכתי על ידי אמי לאכול כשר, לצום ביום כיפור, לשמור על כשרות בפסח. היו לנו שני כיורים, אחד חלבי והאחר בשרי, שני סטים של כלי אוכל ועוד אחד לפסח. למרות זאת, היינו חילונים. אפילו קידוש בערב שבת לא היינו מקיימים.
במשך רוב שנות חיי האמנתי באלוהים. בגיל ההתבגרות האמונה הזאת אף התעצמה, ובסך הכל חייתי באמונה שכל מה שכתוב בתנ"ך הינו אמת לאמיתה. ידעתי שמצוות רבות מאלה שכתובות בתנ"ך אינני מקיים, והסברתי לעצמי שזה אומר שאני חוטא, ושאני צריך לקוות שאלוהים ירחם עלי.
אגב, בד"כ לא הייתי אומר: "אלוהים", אלא: "אדוניי". בבית הספר הייתי מתרגז על כך שבשיעורי תנ"ך מלמדים אותנו לחשוב שהתנ"ך אינו נכון במלואו, לפחות בכל הקשור לדברי האלוהים. חשבתי לעצמי שאם מלמדים תנ"ך צריך ללמד אותו כאמת, ואם חושבים שהוא לא אמת – לא ברור למה מלמדים אותו. שיתפתי בזה גם את חבריי, שלרוב הסכימו איתי, כי גם הם היו מאמינים ברובם (לא שעל בסיס זה הם נהיו חברים שלי).
לבקש מאדם לחיות חיים נטולי אושר זאת רשעות
במשך שבע השנים בהן נאבקתי בנטייתי המינית, ידעתי שהתורה אוסרת על הומוסקסואליות או לפחות על מין אנאלי בין שני גברים. נשבעתי לעצמי ולאלוהים שלעולם לא אקיים מין אנאלי. הייתי "מתכתב" עם אלוהים ומבקש ממנו סליחה על כל פעם שהייתי מסתכל בצורה מינית על גבר.
למרות זאת, ידעתי ואף הודיתי בפני עצמי שאלמלא החשש שלי מההשלכות החברתיות של בחירה בחיים הומוסקסואליים, הייתי בוחר בחיים אלה בנקל. הרי הרבה יותר קל, נניח, לשמור שבת, אבל גם את זה אני לא עושה. אז למה שדווקא בנושא ההומוסקסואליות אהפוך ל"צדיק"?
ההשלמה עם נטייתי המינית הייתה לאחר תהליך ממושך, שבסופו הבנתי שללא השלמה עם הנושא וללא חיים עם בן זוג, מוטב לי שאמות, כי לעולם לא אהיה מאושר באמת. וחיים בלי אושר ובלי תקווה תמיד נראו בעיני ככאלה שעדיף לוותר עליהם.
מהרגע שהבנתי את זה עלתה בי פתאום תהייה משמעותית: למה אלוהים רוצה שנחיה בצורה הגרועה מהמוות? האם אני מסכים איתו בנושא? עד אז האמנתי שאלוהים תמיד צודק, גם כשאני מרגיש שהוא טועה. אבל הפעם לא יכולתי להתגבר על התחושה הזאת. הרגשתי שלבקש מאדם לחיות חיים נטולי אושר זאת רשעות.
פתאום ראיתי דברים מרושעים שהתורה מצווה עליהם
את הרשעות הזאת הרגשתי על בשרי. פתאום הייתה התנגשות בין שתי תפיסות שקיימות אצלי: "אלוהים תמיד צודק" ו"אלוהים טועה במקרה הזה". זה היה כמו מגדל קלפים, שקלף אחד בו נפל – ומוטט את כל המגדל. אמונתי השתנתה, גם אם בהתחלה התקשיתי להודות בזה בפני עצמי. אט אט התחלתי להבין שהתפיסה הקודמת שלי, לפיה אלוהים תמיד צודק, היא לא התפיסה הנוכחית שלי.
משנפקחו עיניי לכך שאלוהים לא תמיד צודק, התחלתי להסתכל על התורה והיהדות בצורה הרבה יותר ביקורתית. פתאום הביטוי: "תצילנה שתי אוזניו" (או עיניו...) תפס לגביי, כאשר קראתי או שמעתי על דברים מחרידים שכתובים בתורה.
פתאום הבנתי שלא, לא סביר ולא הגיוני להאמין שאלוהים צודק, כאשר הוא מורה בתורה על עונש מוות לכל מי שלא שומר שבת. ולא, לא הגיוני להאמין שהוא צודק כשהוא מצווה על עונש מוות לכל מי שמבצע משכב זכר. לא ברור לי איך ניתן להצדיק סקילה באבנים של מישהי שהתחתנה לא בתולה, גם לא הבנתי למה, למה להאמין שהגיוני להרוג חיה שנאנסה?
פתאום ראיתי או נזכרתי בעוד דברים מרושעים שהתורה מצווה עליהם: ידעתם שהתורה אוסרת על נכים להקריב קורבן לאלוהים בבית המקדש? ולא זו בלבד, אלא אף מתייחסת אל נכה שמקריב קורבן לאלוהים ככזה שמטמא את בית המקדש!
ידעתם שהתורה מורה על מוות בסקילה לילד שלא מקשיב להוריו? ומה עם זה שאלוהים מורה לעם ישראל, במקרים בהם עם ישראל יוצא למלחמת רשות, לרצוח את כל הזכרים מהעיר היריבה? או עם זה שהוא מורה לעם ישראל לרצוח את כולם – גברים, נשים, ילדים, ילדות, תינוקות בנות, תינוקות זכרים ואפילו חיות – כשיוצאים למלחמת חובה?
גם אם איזשהו אלוהים יתגלה אלי – לא אקיים את מצוות התורה
יש דוגמאות רבות נוספות לציוויים נוראיים ובלתי נתפסים שקיימים בתורה. ונכון, בתורה יש גם הרבה מצוות ערכיות ונכונות בעיניי. הספר סותר את עצמו. אך התפיסה הייתה שאלוהים תמיד צודק – והמגדל הזה התמוטט אל מול עיניי פעם אחר פעם, פסוק אחר פסוק.
ואם יבוא מישהו ויאמר שאלוהים אמנם קיים, אבל הוא לא תמיד צודק – אז מדוע עלי לפעול לפי דבריו ולא על פי המוסר שלי? אם כבר לחטוא, לפחות שיהיו אלה חטאים שאינני חושב שהם כאלה. ובטח שלא לרצוח אנשים על ימין ועל שמאל.
פתאום הבנתי: אין כל היגיון להאמין בדבר שאין לי שום הוכחה סבירה לכך שהוא קיים. גם ההוכחות שאנשים מדברים עליהן הן נסיבתיות בלבד. אין שום היגיון בכך שעל בסיס ציווי אלוהי, שאין שום הוכחה לקיומו, אפעל בניגוד לצו מצפוני.
אבל זה לא רק שאני לא מאמין יותר באלוהים, בתורה ובדת היהודית. אני לא אגנוסטיקן או אפאתיסט. אני סוג של אתאיסט. אני מאמין שאלוהים לא קיים, לפחות לא בגרסאות עליהן מדברות היהדות, הנצרות והאסלאם – שתי האחרונות חוטאות גם הן בחטאים רבים בעיניי. אני אף חושב שהיהדות היא לא הנוראית מכולן.
יכול להיות שישנו איזשהו כוח עליון אי שם, ויכול להיות שלא. אבל גם אם הוא קיים, אם הוא מצווה על הדברים עליהם מצווה התורה – אפילו אם הוא יתגלה בפניי, ילטף אותי ויצווה עלי (או יבקש ממני יפה) לקיים את מצוות התורה, אסרב.
מישהו צריך להתחיל לחלום על עולם טוב יותר
אני מכיר הומואים שהתגיירו או שמעוניינים להתגייר. בכל מקרה שבו הדבר לא נעשה מטעמים פרקטיים, אלא מטעמי אמונה, אני מוכרח לומר: אני לא מבין אותם. למה הם כל כך רוצים להשתייך לדת שאומרת שהם צריכים למות? האם הם באמת מאמינים שהם צריכים למות? ואם לא – הם לא רואים את הפרדוקס שבעניין?
יש דתיים רבים שמאמינים בדברים רבים הקשורים לדת, אך לא במצוות כגון אלה שציטטתי לעיל. אין לי דבר נגדם, חוץ מזה שאני חושב שהם משקרים לעצמם. אבל כל עוד הם לא פועלים לפי אותן מצוות מחרידות, ולא מאמינים בהן, אני מכבד את החלטתם במאת האחוזים, על אף שהיא, כאמור, משונה מאוד בעיניי.
ועם זאת, חבל לי על אלה מהם שלא מצטרפים אלי במאבק להחזיר לאנשים את השפיות, לגרום לאנשים לפעול בצורה ההוגנת וההגיונית ביותר האפשרית, בכל נושא. כי אני כן מנסה לדמיין את השורות הבאות מ-"Imagine" של ג'ון לנון מתגשמות:
"Imagine there's no countries / It isn't hard to do / Nothing to kill or die for /And no religion too / Imagine all the people living life in peace".
ולא, אני לא חי באשליה. המילים הללו כנראה לא יתגשמו במילניום הקרוב, אם בכלל. והדבר הוא כמובן לא רק באשמת היהודים (ובעיקר באשמתם של אנשים שאינם יהודים; מה לעשות, היהודים הם לא רוב בעולם...). אבל בשביל שחלום יתגשם, מישהו צריך להתחיל לחלום אותו.
>> נועה סתת: "התורה היא מסמך שמשקף חיפוש אחרי משמעות"
>> עדויות של הומואים דתיים שהתנסו ב"טיפולי המרה"