בני שוקרון ואריאל בן דיין, בני 30, הם זוג חירשים שגרים יחד בגבעת שמואל. אריאל עלה מצרפת לפני חמש שנים והם הכירו לפני שלוש שנים וחצי, כשעבדו ביחד כמלצרים במרכז "נא לגעת" שביפו. כיום הם עובדים במתחם האירועים "קפיש", מקום שמאגד חירשים ושומעים, ומדריכים סדנאות לשפת הסימנים הישראלית. שניהם, כמו שאר המרואיינים בכתבה, מצביעים על היעדר מידע נגיש בשפת הסימנים לאוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה בתקופת הקורונה. בנוסף, המסכה מקשה עליהם לקרוא את השפתיים של האדם שעומד מולם.
"כאדם משכיל אני יכול למצוא את כל המידע על קורונה ברשתות החברתיות, בניגוד נניח לחרדים. אבל בתור אדם חירש, השפה העיקרית שלי היא שפת הסימנים ובעזרתה אני מדבר כל יום, והמידע הזה לא מונגש", משתף בני, "חשיבות ההנגשה היא לא רק עניין חברתי, והיא קריטית כדי לשפר את הנגישות בחברה הישראלית ובקרב בני אדם בכלל".
לפי נתוני הלמ"ס נכון לשנת 2019, יותר מ-700 אלף נפש בני 20 ומעלה מתקשים בשמיעה במידה כלשהי. מתוכם, כ-130 אלף סובלים מקושי רב בשמיעה, או שאינם שומעים בכלל. בזמן מגפת הקורונה, חירשים וכבדי שמיעה, ובהם הקשישים החירשים שנמצאים בסיכון גבוה יותר, מתקשים להבין מה נאמר במהדורות החדשות ובהודעות החירום. במקרים רבים, גם כשמופיע תרגום לשפת הסימנים בערוצי הטלוויזיה המרכזיים, הבועה של המתרגם קטנה מאוד. במקרים אחרים, לא מופיעות כתוביות או שהן מופיעות בצורה חלקית ובלתי-מסונכרנת לתוכן שנמסר.
לדעת בני, "צריך להעניק לשפה הזו את המעמד שהעניקו לשפות מדוברות, ולא מתוך רחמנות או מסכנות. חוסר הנגישות מתבטא גם בהופעות דראג ובמופעים במצעד הגאווה, שלא נגישים לחירשים. בישראל לא קיימת תרבות חירשת להט"בית כמו שיש בארצות הברית, שם מופיעים גם מלכות דראג חירשות".
"הייתי בדיכאון, מובטלת וניסיתי להתאבד"
דורין אדרי נולדה כבדת שמיעה במשפחה שבה הוריה, אחיה ואחותה חירשים. בילדותה בקריית שמונה צחקו עליה ועל משפחתה אבל היא אף פעם לא הרגישה שונה. "אני גדלתי וחונכתי בבית שבו כבדות שמיעה היא חלק ממי שאני, אז אני לא נותנת לזה מקום גדול בחיי, ומנסה שזה לא יהווה עבורי מכשול אלא לגמרי ההפך. אפשר להסתכל על זה גם בתור שמיעה סלקטיבית, כשבא לי לשמוע אני שומעת וכשלא בא לי אני מכבה את המכשיר ומתנתקת".
לפני שלוש שנים, כשהיא בת 22, היא החלה בתהליך המעבר המגדרי. "להחלטה קדמה תקופה לא פשוטה שבה הייתי מובלטת והתלבטתי הרבה בנוגע לשינוי. פחדתי נורא מהתגובות של הסביבה, הייתי בדיכאון, מובטלת וניסיתי להתאבד. חבר קרוב המליץ לי לספר למשפחה אז כתבתי לאחותי מכתב אישי. להפתעתי היא ענתה שהיא חיכתה שאני אספר לה, ולאחר מכן סיפרתי לאחי ולאשתו. לאמא שלי סיפרתי בשיחת וידאו באמצע הלילה, שקיבלה את זה וביקשה שלא אספר לאבא".
היא מחקה את התמונות הישנות מהאינסטגרם, והתחילה להעלות תמונות ראשונות מתחילת המעבר. היא חסמה חלק מהעוקבים כדי שאבא שלה לא יידע, אבל אחד החברים של אביה סיפר לו. "הוא לקח את זה קשה מאוד וניתק איתי קשר במשך שנה. חזרנו לדבר, רק אחרי שהמשפחה מהצד שלו הצליחה לשכנע אותו שזה בסדר ומקובל. באחת השיחות, הוא שאל אותי למה לא לחיות כגבר הומו והסברתי לו שזו לא אופציה. אני תמיד ידעתי שאני בת, בגיל ארבע לבשתי את השמלה של אחותי בפעם הראשונה, שיחקתי בברביות".
לפני כשנתיים, היא התחילה לעשות צעדים ראשונים בעולם האופנה, בעקבות פגישה מקרית עם הסטייליסט טל זיו. היא הצטלמה לקמפיין נעליים של Keds, לקמפיין של קסטרו לרגל אירועי הגאווה בשנת 2018 ולהפקות שונות של מעצבים חדשים ב"שנקר". בשנה שעברה, היא נבחרה לייצג את היופי הישראלי בקמפיין עולמי של חברת Dove בשיתוף Gettyimages, להעלאת המודעות למראה מגוון יותר של נשים ברחבי העולם ולשבור את המוסכמות לאידאל היופי.
"בסיום התהליך אני שלמה עם עצמי ומרגישה מוכנה לזוגיות ארוכה, שאף פעם לא הייתה לי", היא משתפת, "המשפחה שלי וגם אבא שלי מקבלים אותי, תומכים וגאים בי ואנחנו שוב החברים הכי טובים".
מהו הקושי העיקרי בתור חירשים/ות בישראל?
דורין: "אין מספיק מקומות עבודה בישראל שמוכנים לקבל חירשים או טרנסג'נדרים, ובמקרה שלי שניהם. באחת הפעמים שכן הסכימו לקבל אותי לחנות ברשת של חברה גדולה בתחום האופנה ממש התרגשתי. אבל אחרי שמנהלת הרשת ראתה אותי באירוע של החברה, היא דאגה שיפטרו אותי רק בגלל היותי טרנסג'נדרית. עד לא מזמן עבדתי בחברת ביטוח, אבל פוטרתי בגלל המצב".
אריאל: "גם עבורי הקושי העיקרי הוא במציאת פרנסה. רוב המקומות לא רוצים להעסיק אנשים חירשים, וחוששים מתקשורת עם אדם חירש או שלא מאמינים ביכולות שלו. הרבה מקומות עבודה ומוסדות ציבוריים אחרים, כמו בתי חולים ורשויות מקומיות, לא מונגשים מספיק לחירשים".
חוויתם/ן אתגרים מיוחדים בקהילה?
אריאל: "בקהילה קיימת מודעות גבוהה יותר ביחס לקהילות אחרות. קל לי יותר לתקשר עם להט"ב כי הם מבינים שיש אנשים 'שונים' ומכירים מקרוב מהי שונות ומהי אפליה. כהומו חירש המאבק שלי הוא כמו של כל ההומואים בארץ. זה נכון להגיד שבתור חירש אני במאבק כפול. בחרתי לחיות בזוגיות עם אדם חירש לא כי זה 'קל יותר', אלא כי אני מעדיף לחיות עם גבר שיש לו אותה תרבות, שפה וקהילה כמו שלי".
דורין: "אני לא חווה שום קושי לצאת לדייטים. אני מעדיפה מפגשים חברתיים או דייטים מרגשים ורומנטיים על פני מפגשים מיניים. אני לא משתמשת באפליקציות של היכרויות, רוב האנשים שאני מכירה פונים אלי דרך האינסטגרם או כשאני יוצאת עם החברים. בתמונות שאני מעלה אני מצטלמת עם מכשיר שמיעה, והמון אנשים שמכירים אותי לא שמים לב לזה כי אני קוראת שפתיים בקלות. אני גם מצליחה לשמוע ולקיים שיחות ארוכות ללא בעיה".
החברים שלכם/ן שומעים או חירשים?
אריאל ובני: "רוב החברים שלנו הם אנשים חירשים, ובעיקרון זה נוח מאוד. אין צורך להתאמץ לקרוא שפתיים או לחשוש ממידע שעלול להתפספס, אם לא נקשיב בתשומת לב כמו בשיחה עם אדם שומע. החברים והחברות השומעים שלי יודעים שפת סימנים ישראלית או צרפתית, וזה די הגיוני. איך תהיה חבר של סיני אם אתה מדבר רק אנגלית?".
דורין: "החברים הקרובים ביותר אלי לא כבדי שמיעה, ובכלל, הסביבה היום יומית שלי היא סביבה של אנשים שומעים אם זה בעבודה, ביציאות ובחברים הקרובים. אני מכירה גם אנשים לקויי שמיעה וכמובן שאני נהנית לתקשר גם איתם. לא זכור לי מקרה שבו מישהו פסל מפגש איתי ואפילו להפך, אני חושבת שזה יוצר עניין ואפילו אחלה נושא שיחה".
הזמרת והיוצרת אוזי זולטק, 37, שהתפרסמה בתכנית הקאלט "מה שקורה באילת VIP", יצאה משני ארונות בחייה: הארון הלהט"בי והארון ככבדת שמיעה. "מגיל שלוש עברתי חרמות, חוסר הבנה והרבה קושי להבין את עולם השומעים ולהסתדר בו. עם השנים, השמיעה שלה התחילה להידרדר. לפני 10 שנים שמתי מכשיר שמיעה אחרי מקרה לא נעים מוזיקלית, בעיקר כדי שאשמע את עצמי טוב יותר וגם את הדיבור על הבמה ובחדרי חזרות", היא מעידה.
"נמאס לי לראות שאין הנגשה טובה בשידורי החירום או בהופעות לייב"
"תמיד הרגשתי בתוך אקווריום, וזה גם השם למופע שאני עובדת עליו בימים אלו. כשהכרתי את בת זוגתי, היום לפני ארבע שנים, לא עשיתי מזה עניין ופשוט שמתי על השולחן את הקופסה של מכשיר השמיעה", נזכרת זולטק, "הכנסתי אותו לאוזניים והמשכתי בדייט, שהיה מוצלח מאוד".
בשנתיים האחרונות זולטק התחילה לפעול למען העלאת מודעות לכבדי שמיעה וחירשים בציבור הישראלי. היא עולה על הבמה בליווי המתורגמנית הצמודה שלה, דפנה דורון. ימי הקורונה, בזמן שכולם ספונים בבתיהם, הזכירו לה את תיבת נח. אז היא בחרה במילים של השיר "נח" שכתב יורם טהרלב והפיקה שיר קומי יחד עם הלהקה שלה ועם בת הזוג שלה, נינה גוצירידזה. השיר "קורונה עכשיו" הוקלט בארבע שפות: עברית, רוסית ושפת הסימנים הישראלית והרוסית.
הציבור הישראלי מקבל את השונות שלכם/ן?
אריאל: "ביחס למדינות אחרות אני מרוצה מהקבלה של החברה הישראלית. אבל בתור אדם דתי, כנראה ההומו החירש הדתי היחיד בארץ, אני לא יכול ללבוש כיפה בימי שבת בתל אביב בלי שמטרידים אותי בגלל זה, כאילו אני באירופה. אני גם לא יכול להגיע לבית כנסת כי אני הומו".
אוזי: "נמאס לי לראות שאין הנגשה טובה בשידורי החירום או בהופעות לייב. אני מנסה דרך המוזיקה והתכנים שאני יוצרת לשנות משהו בתודעה של אוכלוסיית השומעים. אני מאמינה שהשומעים צריכים להיות מודעים לקהילות המוחלשות ולכבדי שמיעה ולחירשים בפרט".
בני: "המאבק שלי הוא קודם כל על היותי חירש ורק אחר כך הומו. החירשות מעצבת את החיים שלי ואת התרבות. מצד אחד, החברה השומעת רואה בחירשות פגם ומצד שני הקהילה החירשת תופסת את החירשות כמקור גאווה. המאבק היומיומי שלי הוא כלפי החברה, מאבק בהכרה באנשים חירשים כשווי ערך. אנחנו רוצים וצריכים סביבה שתהיה ערה ומודעת לתקשורת עם אדם חירש באמצעים שונים כמו שפת הסימנים או התכתבויות באמצעים טכנולוגיים".
תרגום שפת הסימנים הישראלית שס"י ותמלול: דפנה דורון
תרגום שפת הסימנים הרוסית שס"ר (РЖЯ): אלונה רייקובסקי
שירה בשפה הרוסית: ויקטוריה רומר
גיטרה חשמלית עיבוד הפקה ועריכת הקליפ: ואדים רומר
תופים: אבירם זאבי
קולות של ילד קטן וחמוד: אלן רומר
ניהול, ייצוג: ליאת להט