"הבן שלנו יצא מהארון בגיל 16. הוא אמר שהוא חושב שהוא הומו, הוא אמר שהוא רוצה שנדע", כותבת טטיאנה דה רונה בטור החושפני שפרסמה במגזין GSN, "אני זוכרת כמה זה טלטל אותי אבל נגע בי, חשבתי אז כמה זה אמיץ מצדו לספר לנו. רציתי שירגיש אהוב ולא מאוים. רציתי שיחוש ביטחון. הוא ביקש ממני לספר לאמא שלי. הוא ידאג לספר אחר כך לשאר המשפחה ולדבר איתם. מאוחר יותר באותו הערב בעלי ואני היינו אובדי עצות. לא צפינו את זה, נראה לי שאפשר לומר שהיינו מופתעים. הרגשנו שאולי פספסנו משהו במהלך הדרך".
"כך תהינו למשך כמה זמן עד שהדברים החלו להתבהר, והבלבול חלף. הבן שלנו הוא עודו הבן שלנו, והעובדה שהוא הומו לא מהווה בעיה. ולעולם לא תהיה כזו, לפחות לא לנו", היא מבטיחה וממשיכה, "החל מאותו רגע התחלנו להבין שלחשוף את ההומוסקסואליות של הבן שלנו בפני אנשים אחרים יכולה להיות בעייתית, לא רק מול חברים, אלא גם בתוך המשפחה".
"הראשונה לדעת הייתה אמי. היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שמבחינתה דבר לא השתנה, ושהיא אוהבת אותו בדיוק כמו קודם", נזכרת דה רונה, "אבל עם שאר המשפחה לא הכל הלך חלק".
"אמרו לנו שבננו צריך לעבור איפול רפואי ולהתחתן, וכך ירפא. אחרים הסבירו בפנינו שזהו רק שלב ושהוא יתגבר עליו. מול החברים זה לא היה כל כך פשוט. חבר קרוב הביע אמפתיה בדרך מוזרה במיוחד, ואמר בעצב שבטח אנחנו מאוכזבים מאוד. חבר אחר העלה השערה שאולי עשיתי משהו לא נכון, מאחר שהאם תמיד אשמה אם בנה מתגלה כהומו", היא כותבת.
"שיחות חולין הפכו מייסרות"
"מפעם לפעם למדנו שמול חלק מהאנשים עדיף לא להזכיר את העניין כלל", מסבירה דה רונה, "לעיתים שיחות חולין הפכו מייסרות, כשאורחים במסיבות או בארוחות ערב היו שואלים אותנו על ילדינו, איפה הם חיים, מה הם עושים והאם הם בזוגיות. שמעתי את עצמי אומרת לא פעם שלבני יש קשר רומנטי טוב מאוד".
"פעם אחת ביטאתי את המילה ‘בן זוג’ לאישה שישבה לידי. היא אמרה לי שאינה מבינה וביקשה שאחזור שנית. חזרתי ואמרתי, מבלי להבין לאן אני נכנסת. היא בהתה בי כאילו פני השחירו. האם אני מתכוונת לומר שלבני יש בן זוג?", היא משחזרת, "השבתי כן, ואותות אזהרה בראשי. היא הביטה בי פעם נוספת כלא מאמינה, הנמיכה את קולה ללחישה ואמרה, 'את מתכוונת לומר שבנך הוא...', היא נאבקה להגות את המילה, ויכולתי לראות אילו מאמיצים כבירים נאלצה לעשות. עזרתי לה והשלמתי את המשפט, כן, בני הוא הומו ויש לו בן זוג".
"אמרתי את זה בקול רם וברור והכנתי את עצמי לבאות. היא הנהנה, טפחה על כף ידי והוסיפה בכנות נוגעת ללב שבני וודאי אמיץ מאוד אם בחר להיות (וחזרה ללחוש) הומו. עניתי שלא, הוא לא בחר, הוא נולד ככה. היא השיבה, מותשת, כמה אמיצה אני בכך שאני מקבלת את זה, ושאהבה חסרת תנאים כמו שלי ראויה להערצה, ומזכירה לה אמהות אחרות שהבנים שלהן בכלא, והן עדיין אוהבות אותם למרות היותם פושעים".
>> "מדובר במישהו שהפיץ HIV באופן מודע"
>> גילה שהוא יוצא עם טרנסית - וכך הוא הגיב
>> לא רק בגריינדר: כך תשיגו דייטים בחיים עצמם
הסופרת ממשיכה לתאר כיצד ככל שהתרגלה לחיות עם תגובות הסביבה לחייו הרומנטיים של בנה, ולמדה להכיר מתי נדרשה ממנה תגובה כזאת ומתי אחרת. מה שעזר לה בתהליך היה בעיקר הקשבה להורים אחרים ללהט"בים: "מעולם לא חשבתי שהורים יפגעו מהומופוביה בגלל הנטייה המינית של הבנים שלהם. כמה טעיתי".