כבר 11 שנים, שלושה חודשים, יומיים, ארבע שעות ו-17 דקות שעופר (שם בדוי) לא מפסיק להאשים את עצמו. הוא זוכר היטב כמה זמן עבר מאז התאבד אסף (שם בדוי), בנו בן ה-15. "אם רק הייתי יכול לדבר איתו, להגיד לו שאני אוהב אותו", הוא אומר בדמעות. "הדבר שהכי הייתי רוצה להגיד לו, זה שאני לא מצטער שהוא נולד הומו ושהוא תמיד יישאר הבן שלי".
מאז מותו של הבן לא חזרה המשפחה לתפקד. שני ההורים התגרשו, האב עופר התפטר מעבודתו והוכר נכה נפשית והאחות הקטנה מצאה את עצמה בגיל 12 מתמודדת עם שני הורים לא מתפקדים.
"במקום מסוים, אני מרגיש כמו פושע כפול", הוא אומר. "מצד אחד, לא הייתי שם כדי למנוע מהבן שלי להתאבד, ומצד שני, הזנחתי את הבת שלי, והיום היא זאת שדואגת לי".
ואכן, במהלך הריאיון נכנסת האחות, שמביאה קניות שערכה עבור אביה בסופר, ומכינה לו ארוחת צהרים. "אני מקווה שלא אמרת עוד פעם שאתה פושע כפול", מטיחה בו הבת. "אתה לא פשעת כלפיי וגם לא כלפי אסף. אלה דברים שמחוץ לשליטה שלך!".
"קיוויתי שהוא ברח, ושאני ואשתי נחפש אותו כמו משוגעים"
ביום חמישי, 8 בנובמבר 2001, קיבל עופר טלפון מידידתו הטובה של אסף. "היא שאלה אותי אם אסף בסדר", מספר עופר. "אמרתי לה שאני בעבודה, ואין לי מושג, 'למה את שואלת?'. אז היא אמרה: 'לא, יכול להיות שאני סתם מדאיגה אותך וזה כלום. פשוט הוא שלח לי הודעה מדאיגה'".
בהודעה ההיא הוא כתב: "תודה לך שהיית שם בשבילי. אל תכעסי עלי, אבל לא יכולתי יותר. להתראות".
"איך שהיא מסיימת לקרוא לי את ההודעה, זינקתי מהכיסא ונכנסתי לאוטו שלי. נסעתי כמו מטורף ואפילו עברתי רמזור אחד באדום. כל מה שעבר לי בראש זה שיכול להיות שקרה משהו רציני. לא רציתי אפילו להעלות בראש את המחשבה של התאבדות. אפילו קיוויתי שהוא ברח, ושאני ואשתי נתחיל לחפש אותו כמו שני משוגעים".
כשעופר הגיע הביתה, הוא רץ לחדרו של אסף, שם נעתקה נשימתו. "אם עד אז הלב שלי פעם בטירוף, באותו הרגע חשתי מן בהלה כזאת, מן שוק. ראיתי את אסף תלוי, עם חבל של חלוק אמבטיה סביב הצוואר. נתתי צרחה כזאת, ואז התקשרתי למד"א. אבל ידעתי שאין מה לעשות, והם יגיעו רק כדי לקבוע את מותו".
לאחר מכן התקשר עופר לאשתו, ולא סיפר לה מה קרה. "לא רציתי לספר לה את זה בטלפון, כשאני לא לידה. זה לא דבר שמספרים בטלפון. רק אמרתי לה שתגיע מיד הביתה, שקרה משהו נורא".
"לא מבולבל, לא מתלבט, הומו!"
בזמן שחיכה עופר לאשתו ולצוות האמבולנס שיגיע לקבוע את מותו של בנו, הוא מצא מעטפה על השולחן, עליה כתוב: "לכל העולם". "פתחתי את המעטפה בידיים רועדות", הוא משחזר. "קח תקרא, אני לא מסוגל לקרוא לך את זה", הוא אומר ומגיש לי את המכתב.
לאחר שקרא עופר את המכתב, הוא הוריד את גופת בנו מהחבל וחיבק אותה. "התחלתי לבכות, ושאלתי אותו: 'למה, בן שלי? למה? אני אוהב אותך?!', ולא הצלחתי להפסיק. כשאשתי הגיעה, היא התחילה להרביץ לי, רק בגלל שהיא הייתה חייבת להוציא את זה על מישהו".
בימים שלאחר מכן התמלא הבית בחברים, מורים, עובדים סוציאליים, שכנים ומכרים. "את מה שקרה אחר כך אני בקושי זוכר", הוא אומר. "אני זוכר שהייתה הלוויה, אבל אני לא זוכר מה היה בה. זה כאילו נמחק אצלי".
"בכלל לא חשבנו על האפשרות שהוא הומו"
את הריאיון אנחנו מקיימים בביתו של עופר, קומה אחת מתחת לחדרו של אסף. פעמים רבות הוא צריך הפסקה בין דבריו, נראה מבולבל, וברור כי הפצע לעולם לא יגליד.
חדרו של אסף מסודר בדיוק כפי שהיה לפני 11 שנה, כאילו בדיוק יצא לאיזה חוג ויחזור בעוד שעה. על הקירות פוסטרים של דנה אינטרנשיונל, שרית חדד, מדונה, ספייס גירלז, ו"קטנטנות". בין התקליטורים ניתן למצוא אלבומים של עפרה חזה, סלין דיון ואוספים מתחרות הזמר של האירוויזיון.
"הוא היה חולה על האירוויזיון", הוא אומר. "אין שיר שהוא לא ידע בעל פה. החלום שלו היה לייצג יום אחד את ישראל בתחרות. הוא אהב לרקוד ולשיר. תמיד ידענו שיש לנו ילד עדין ואמנותי, אבל בכלל לא חשבנו על האפשרות שהוא הומו. לא בגלל הומופוביה, זה פשוט לא עלה לנו לראש".
עופר מציין, כי לא בטוח איך היה מגיב אם היה נודע לו על אסף. "אני חייב לדבר בכנות. אני לא יודע איך הייתי מגיב אם הוא היה בא ומספר לי שהוא הומו. כמו שאני מכיר את עצמי, הייתי מקבל אותו, אבל אני חושב שהייתי עושה לו עד אז חיים קשים – ובגלל זה אני מרגיש כל כך אשם. תמיד אמרתי לו: 'מה אתה רואה לי טלנובלות? בוא תהיה גבר, תראה איתי כדורגל'. אולי בגללי הוא הרגיש שהוא לא מספיק גבר".
"לא מצא את עצמו עם הורים אחרים"
את מה שעובר עופר עד היום קשה להגדיר התמודדות. הוא ואשתו התגרשו, לא מתוך ריב או כעס, אלא מתוך הכרה שהם לא מסוגלים להכיל האחד את השנייה. "הבת שלי עברה לגור עם אמא שלה, שגרה שני רחובות מפה, אבל תמיד דאגה לשלומי. אני חושב שהיחיד שהטיפול הפסיכולוגי עזר לה, זאת היא".
כחלק מהניסיונות להתמודד, הלך עופר לאחד המפגשים של תהל"ה, המעניק תמיכה להורים של ילדים להט"בים. הוא לא סיפר לאיש מה בדיוק הוא עושה שם, הוא פשוט נכנס והקשיב.
"אחרי עשר דקות יצאתי משם", הוא אומר. "ראיתי הורים שגאים בילדים ההומואים שלהם והורים שלא מקבלים את הילדים שלהם. אני לא שם ולא שם, לא הצלחתי למצוא את עצמי בשום מקום. אני לא גאה ולא כלום, אני מתבייש. בן שלי, אני מבקש ממך סליחה על זה שהתאבדת!".
לסיכום, מבהיר עופר את הסיבה שבגללה הוא הסכים להתראיין. "אני רוצה שכמה שיותר הורים יקראו את הכתבה הזאת", הוא אומר. "אני רוצה שהם יבינו מה יכול לקרות אם הם לא יקבלו את הילדים שלהם. חייבים ליצור אווירה בבית שתגרום לילד להרגיש שהוא יכול להיות הומו. בלי מילים כמו 'תהיה גבר'.
"הייתי עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור. הייתי ממלא את הבית בדגלי גאווה, אם הוא היה רוצה. הייתי הכי גאה שאפשר. זה הבן שלי, איך הורה יכול שלא להתגאות בבן שלו?".
>> הראל סקעת: אני רוצה להיות אבא"
>> צפו: חייל מארינס מנשק את בן זוגו
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה