>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
שמי איתי, אני נער בן הומו בן 16. בעצם לא קוראים לי איתי, אבל אני לא יכול להגיד את שמי האמיתי כי אני בארון, ולאחרונה גם מתחיל באמת לחשוש לחיי.
אתם מבינים, אני לומד להכיר את עצמי ולא בטוח שאני אוהב את מה שאני מגלה – אבל אין לי למי לדבר, למי לפנות. לאחרונה העצב התחלף בפחד. ח"כ אנסטסיה מיכאלי מצפה שאתאבד בגיל 40, ח"כ אורי אריאל לא רוצה שאשרת בצבא. ואולי בכלל הפחד הגדול נובע מכל אותן תגובות וטוקבקים של הגולשים ברשת, שמביעים את סלידתם ושנאתם כלפיי – בלי להכיר אותי בכלל.
מנסה להשתנות ולא יכול
אותן תגובות כמו "אנחנו מחזקים אותך אנסטסיה", "תמשיכי ככה", "צודקת" ו"הומואים, במה אתם גאים בדיוק - תלכו עם ראש מורכן", התחילו להלחיץ אותי ברמה שלא דמיינתי שאגיע אליה.
נכון, דמיינתי שיהיה לי קשה לספר את זה בגיל מסוים להורים, לחברים, למשפחה. לא דמיינתי שכל העולם שונא אותי. חשבתי שאכפת רק לחברים ולהורים ולמשפחה מה הנטייה המינית של הקרובים אליהם. אז למה כולם נכנסים לי למיטה?
אנשים סטרייטים יקרים, תפנימו ותתעוררו. כמו שאתם נמשכים מינית, רגשית ופיזית לנשים, אני ורבים כמוני נמשכים לגברים. לא מעניין אותי השיער, העיניים או הגוף של האישה - הגוף החלק עם השיער החלק והעיניים המדהימות בצבע ירוק. מעניין אותי העיניים הכחולות שלו, הזקן, השרירים, המראה בפנים.
אז אולי זה מגעיל ואפילו דוחה רבים מכם לשמוע את הדברים הללו, אבל אין מה לעשות, כי זה פשוט אני. אני לא יכול לשנות את זה. אבל למה לשנוא אותי בשל זה? מאיפה היא מגיעה? ומה היא בכלל קשורה? למה אני צריך לשנות את מי שאני? אני באמת מנסה להבין איך אני יכול להתחיל להימשך באמצע החיים למין השני - לאותן נשים שאני בכלל לא מעוניין לראות בתור פרטנריות למיטה או לחיים.
מהרגע שאני זוכר את עצמי, אהבתי בנים. יותר נכון, זה התחיל בבית ספר יסודי. אני לא יודע מאיפה זה בא ו"למה דווקא אני?". אבל אני כן יודע שלא מספיק שזה מטריד אותי מאוד באופן כללי ואני עוסק בזה מסביב לשעון, עכשיו אני צריך לחשוש יותר ממה שחששתי אי פעם.
אוהב בחור – אבל מפחד מהעולם
סטרייטים יקרים, אם הייתי מבקש מכל אחד מכם לשנות את הנטייה המינית שלו ולהתחיל להימשך לגברים ומאותן נשים לרצות להיכנס למיטה עם אישה, הייתם מצליחים? כנראה שלא. אז למה אתם חושבים שאני יכול?
איך אתם הייתם מרגישים אם הייתם חיים בעולם בו גבר נמשך לגבר ואישה נמשכת לאישה, ואתם השונים בחבורה? וכל הזמן מגנים אתכם באתרי חדשות וחברי כנסת לא מתביישים להעליב אתכם ובכל מקום שאתם הולכים אתם מרגישים הנחותים והמסכנים.
אני חולם שביום מן הימים אני אוכל לצעוק לעולם "אני אוהב את הבחור הזה. הוא שלי" - כמו כל בן אדם רגיל. לאהוב את מי שאני אוהב היום, לזכות לגדול איתו, לחיות איתו עד שארית החיים שלי בלי שאף אחד יתערב לי. כי אני באמת אוהב אדם מסוים, אבל אני צריך להסתיר ולחשוש, לחיות בארון.
ולכל אותם טוקבקיסטים, אני רוצה לומר: דמיינו שהילד שלכם הוא הומו ואתם לא יודעים מזה בכלל. הוא צריך לשחק את המשחק, "להוכיח" לכם שהוא נמשך לבנים. הוא ממציא למשפחה סיפור מהאגדה למה אין לו חברה אף פעם ואיך זה שהוא לא מאוהב, כשבעצם הוא מאוהב בחבר ולא יכול לספר?
וכן, אולי גם הבן שלכם אוכל את עצמו מבפנים על זה שהוא לא יכול לספר לכם את מה שהוא באמת ואת מה שהוא רוצה לעשות ואיך שהוא רוצה לחיות.
הורים, יש לכם אחריות. אל תיזכרו מאוחר מדי. אל תתפלאו אם תגלו שהבן שלכם התאבד והשאיר מכתב על השולחן: "אני הומו, פחדתי ממה שתעשו לי. אמא אבא היקרים אני אוהב אתכם".
משקרים כל הזמן
לצעירים כמוני אין למי לספר את מה שעובר עלינו. אנחנו חיים במציאות הדוחה הזו, בה הקללה הפופולארית מכל היא "יא הומו" וכל אחד הומו בבית ספר חי בהכחשה לזהות האמיתית שלו וצריך לדעת להסתיר את כל הנטייה שלו באופן מוחלט.
אני וצעירים במצבי לא יכולים לבוא לחבר קרוב ולהגיד: "אני מאוהב באיזה אחד שראיתי", "אם הוא עשה לי עין אז זה אומר שהוא אוהב אותי?". אי אפשר. כל הזמן צריך לשקר: למשפחה, לחברים, לעצמך. כשמראים לך תמונה של איזה ילדה שהצטלמה בחוף, אתה משחק את המשחק ומתלהב, אבל בפנים אתה בכלל לא מבין מה הם רוצים ממך.
סטרייטים הולכים לחבר הכי טוב, משפתים ואומרים לו: ״איזה יפה דנה״ ״אני בדיכאון כי אני אוהב את שירי". לנו אין את זה. אין לנו אפשרות לעשות את זה אפילו בצחוק. אלה הם החיים שלי. זה אני. זה יכול גם להיות הבן שלכם.
אז למה כולם שונאים אותי כל כך?