>> אושיית חיי הלילה סביון צבר נרצח בדירתו
>> תאלין: "טרנסית שעובדת בזנות מתחילה להתרגל לרמת חיים אחרת"
"זה מועדון גייז", הפצירה בו הסלקטורית, שהתקשתה להכיל את האוקסימורון של השחור והוורוד. "אני יודע", השיב לה קובי, אך חשדותיה של הסלקטורית גברו והיא הוסיפה לשאול: "יש לך חברים פה? בשביל מה ובשביל מי הגעת?". באותו רגע, נדהם מהיחס המזלזל והברוטלי של הסלקטורית ומההתעלמות המוחלטת של העומדים מן הצד, הוא פנה ללכת בחזרה לביתו. קובי מסביר, שאותו רגע, מעבר להיותו ביטוי מובהק של גזענות מושרשת, הוא למעשה זיקוק של המתח שקיים בין הזהות הלהט"בית לבין זו האתיופית.
"אחת השאלות הנפוצות שפוגשות אותי קשורה לעובדת היותי הומו ואתיופי", מעיד קובי, "אנשים מתפלאים שיש חיה כזו, ואני רואה בגבות המורמות שלהם את כל סט הדעות הקדומות שהגיעו איתן מהבית. אותה בחורה שסירבה להכניס אותי למועדון, לא היה לה אפילו בתת מודע שיש דבר כזה הומו אתיופי. אם אני כהה עור ודאי יש לי עסק אחר כאן במסיבה, איזה עניין לפוצץ אנשים מכות. לאורך כל החיים שלך אנשים מטילים בך ספק".
את הערכים "הלבנים" של הקהילה מוצא קובי בקמפיינים שלה, שמתרכזים בתל אביב. "הם פועלים רק בחלקת הדשא שלהם, זה נמצא בין השורות של הפעילים שלהם", הוא אומר, "השיח שלהם הוא לבן, הם מדברים רק על זה. הם לא מדמיינים מה קורה עם הומואים בפריפריה עצמה וצריך להתחיל להשריש את זה. לא בא לנו לראות ולשמוע כל הזמן את אותם הדברים. אני רוצה לשמוע על מוסטפא או על ולדימיר שסובל מאפליה או על התמודדות של טרנסיות אתיופיות".
"תעלה אלי לחדר, לא רוצה שיראו אותי עם אתיופי"
ה"התנגשות" הזו בין שתי הזהויות, אתיופית מחד ולהט"בית מאידך, כמו גם העובדה שכל אחת בפני עצמה משייכת אותו לשתי קבוצות מיעוט הסובלות מאפליה בחברה הישראלית, הולידה את הצורך במרחב שמאחד בין כולן. מלחמת המתחים הזו הייתה הצירים הראשונים שבישרו את הולדת קל"א (קהילה להט"בית אתיופית), התאגדות חברתית ראשונית ובלעדית שהוקמה ב-2014 ומאז משמשת בית תומך לקשת הלהט"בית אתיופית.
קל"א הוקמה על ידי ארבעה פעילים להט"בים כקבוצה מצומצמת וחשאית, שבתחילה פעלה בתנאים מחתרתיים ולימים חבר אליה קובי. "היינו קוראים לזה ׳דירת המסתור׳. בהתחלה זו הייתה קבוצה מאד מצומצמת שנפגשה בדירה אקראית בתל-אביב, היינו ישנים שם, נפגשים שם, מדברים על הכל ומנסים לפרק לגורמים את כל מה שקשה לתקשר ולדבר עליו בחוץ. כל מה שאין עליו מענה ואין לו ייצוג. היינו כמו קומונה, ארגון בלי בית".
אט אט המחתרת קיבלה מימד ארגוני, כאשר חברו לאיגי (ארגון הנוער הגאה) שסיפק להם תמיכה ומרחב לפעילות והסברה חינוכית. "מצד שני, לא רצינו להפוך את זה לעמותה רשומה או משהו ארגוני רשמי, רצינו להמשיך לשמור על המימד המחתרתי של הקבוצה, זה חלק מהאופי שלה וזה גם קשור במשתנים התרבותיים שלנו", אומר קובי.
דיברת מקודם על כך שתמיד מטילים בך ספק. מטילים ספק במה בדיוק?
"כהומו, ועל אחת כמה וכמה כאתיופי, אתה כל הזמן צריך להוכיח את ההקשר שלך למקום שאתה נמצא בו. בדיוק כמו בשיר של עדי קיסר, אני המזרחית – 'למרות שאתה שואל אותי לא מעט שאלות בעיניים מאשימות' - סדרת שאלות חשדניות כאלה. כשאני רואה ניידות או משטרה - האינסטינקט הזה פועל - אתה יודע שעוד עלולים לעצור ולתחקר אותך".
"ההתייחסות הכוללת, נניח, לאנשים בעלי גוון עור כהה באתרי היכרויות הוא קודם כל סביב גודל האיבר, אולי מבין השאלות שאנשים בוחרים לפתוח בהן שיחה איתך. אתה לא יותר מאיזה יצור אקזוטי. בעבר, מישהו פנה אליי באטרף כשהתארחתי במלון ואמר שאני מעניין אותו, אבל הוא מעדיף שאעלה אליו לחדר כי הוא לא רוצה שיראו אותו עם אתיופי".
קל"א הוגדרה בתחילת דרכה כחסויה על מנת לשמור על פרטיותם של אלו שטרם חשפו את זהותם המינית או המגדרית בפניי סביבתם הטבעית. הצורך בחשאיות לא קשור לפחד או בושה, אלא נובע מתוך רצון לשמור על מרחבם הבטוח של החברים הנוטלים בה חלק. "הכל מתוך מחשבה שיש לקחת בחשבון את כל המשתנים בסיטואציה, שקשורים במשפחה, זהות, קהילה והמקום ממנו כל אחד הגיע: לפעמים זה עניין של חיים ומוות, ואנחנו נוקטים באמצעי זהירות", אומרת נעמי (שם בדוי), ביסקסואלית וחברת קל"א, "המטרה הראשונית היא קודם כל להנכיח את קיומנו, לומר - אנחנו פה. לצד זה, גם לשמש מרחב שבו אפשר לדבר על הכל - מאיך בנות שוכבות ועושות סקס ועד לסוגיות הכי משמעותיות שפוקדות אותנו מחוץ למרחב הזה, שהחברה משתיקה ולא נותנת להם מענה".
כמו קובי, גם נעמי סבורה שעולם הדימויים ושפת המינוח המקובלת בקהילה הלהט"בית, דוגמת יציאה מהארון ונראות, מונחים שהם קודש וערך עליון, הם בפועל מונחים מערביים. יציאה מהארון, במובנה המערבי, נתפשת כאקט שיש בו כדי לשחרר את האינדיבידואל מעולו החברתי-תרבותי וזה השמרני. "זה בדיוק הפער והמתח שמתקיימים בין הזהות האתיופית לבין זו הלהט"בית", אומרת נעמי. "הקהילה הגאה מתקשרת באמצעות מונחים מערביים, המאבק שלה ומה שנחשב בעיניה כשחרור ועצמאות כמו יציאה מהארון, לא תמיד עולים בקנה אחד עם עולם הערכים שלנו".
יציאה מהארון היא מונח די אוניברסלי, לא?
נעמי: "ההנחה הרווחת של כל להט"ב בקהילה הגאה בישראל היא, שהם צריכים לצאת מהארון. יציאה מהארון היא אקט פוליטי-חברתי וההנחה הזו תקפה לגבי כולם, ולפעמים היא מפספסת משתנים מהותיים שקשורים בתרבות, מסורת ועולם ערכים שהוא שונה מהנורמה של האדם הלבן. לא תמיד יש לנו את הגב הכלכלי, לצאת מהארון לפעמים זו פריבילגיה. לא לכולנו יש את האמצעים לכך. אין לי רצון להתנתק מהמשפחה שלי ומהערכים שעליהם גדלתי".
קובי: "יציאה מהארון היא בהחלט חגיגה של עצמאות והיא אקט מבורך ואמיץ, אף אחד לא פוסל את זה, אבל היא מורכבת יותר מאיך שתופסים אותה. יש ייצוג מאד בולט והוא ברובו אשכנזי ולכן השפה היא לא אותה שפה, והיו כמה וכמה סיטואציות בחיים שהתקשורת נפגמה בגלל פערי התרבויות הללו: משום שהם מגיעים מעולם שיש בו יותר פריבילגיות לצאת מהארון מאשר לנו. אנשים לא תמיד מבינים את הצורך שלנו לשמור על ערכים כמו מסורת, קהילתיות ומשפחה".
"למי יש כסף לפונדקאות כשאנחנו מקבלים מכות רצח?"
לצד ההתמודדות שלהם עם נטייתם המינית, רובם ככולם נאבקים על מקומם בתוך קהילה שנעדרת ייצוג של שחורים. אם לא די בכך, הרי שבשנה האחרונה מתנהלת תביעה אזרחית מול מועדון תל-אביבי להט"בי נוסף, בעקבות יחס גזעני שספגו כמה מחברי קל"א, כאשר סירבו להכניסם לתחומיו.
יש אנשים שמתנדבים ועושים ופועלים למען הכלל. אולי זה לא הוגן להטיח בהם האשמות?
"העולם מושתת על אינטרסים. מי שאומר לך שלא, הוא מנותק מהמציאות. לאנשים מאד נוח עם הפריבילגיות שלהם, נוח להם להיאבק למען אוכלוסיות שרחוקות מהם, אבל כשזה דופק להם בדלת הם קופאים במקום. יש לי הערכה לחלק מהפעילות שלהם, אבל בסופו של דבר, הרוב מתעלם מהשוליים, ממאבקים שדורשים אומץ לב להתמודד איתם. כן, גם בתוך הקהילה. בין אם אלו יוצאי ברית המועצות לשעבר, קהילת הטרנסיות והאתיופים בקהילה הגאה, הם מקבלים פחות משקל והמאבקים שלהם לא תמיד מקבלים כותרות. כרגע נוח יותר להיאבק על משהו שאין לו מכנה משותף גדול, כמו פונדקאות, למי יש כסף לפונדקאות בשעה שלהט"בים מופלים או מקבלים מכות רצח בתחנה המרכזית והגזענות חוגגת?"
אז מה אתם מציעים?
"אני שונא את השאלה הזאת, מה אתם מציעים. אל תשאלו אותי מה אני מציע, תשאלו את עצמכם מה אתם מציעים כדי לשנות את המצב. מה ביקשנו פה? כלום, שום דבר. פעם הבאה שיש מצעד - שימו שחור ברקע, פעם הבאה שיש עצרת לזכר שירה בנקי או הפגנה - אז תדאגו להזמין גם שחורים שינאמו. פעם הבאה תכללו גם אותנו".
עולם של מאבקים
דוגמא מובהקת לשותפות הגורל שיש בה קשר הדוק לזהותם האתיופית השזורה בזו הלהט"בית, היא גם הבחירה שלהם לקחת חלק במאבקים של בני העדה. במצעד הגאווה בתל-אביב ביוני האחרון, בין מאתיים אלף צועדים במלבושים צבעוניים או מינימליים, בחרו חברי וחברות קל"א לצעוד בסימן יוסף סלמסה ז"ל, שדמותו ושמו הופיעו על חולצתם. בנוסף, השתתפו חברי הקהילה בהפגנת האתיופים בכיכר רבין.
המאבק של הקהילה האתיופית לדעתך צריך לקבל מקום בתוך הקהילה?
"בדיוק כמו שיש איחוד מאבקים בתוך הקהילה כשזה נוגע לזכויות של פלסטינים, שזה חשוב ומבורך, כך צריך להיות עם המאבק של הקהילה האתיופית. בישראל של 2016 יש מציאות גזענית. איך זה הגיוני שזה המצב? שאנחנו חוזרים אחורה בזמן? הגזענות לא פסחה מעל אף קהילה או מגזר. הם מודעים למעמדם של האתיופים בישראל, ליחס של החברה כלפינו, אבל אף אחד לא יתן לזה משקל כשיוצאים להיאבק כי זה קשה להם. מחוץ לגבולות תל אביב הסיטואציה קשה הרבה יותר ואין מספיק הגנה".
נאוה מוגוס (26), סטודנטית לתואר ראשון בחינוך, בעבר הייתה חלק מצוות האדמיניות של "שיח פמיניסטי" וכיום מנהלת בשותפות את הקבוצה "פמיניזם אתיופי", היא אמנם לא חלק מקל"א אבל משתייכת לעדה האתיופית ובסולידריות עם אחיה ואחיותיה הלהט"בים, דווקא סבורה שיש מקום לביקורת על החברה הישראלית ואופי המאבק של השמאל בתוך הקהילה.
"החברה האתיופית היא אמנם חברה שמרנית שמושפעת מתכתיבי הפטריארכיה, אבל לצד זה החברה הישראלית המסורתית באופיה וצביונה - גזענית. ההבדל בין השתיים היא שהאחרונה עוטה על עצמה מעטה ליברליות ודמוקרטיה. אם לא די בזה, גם יקיר הקהילה הלהט"בית מתבטאים בגזענות שמבטאת תפיסת עליונות לבנה או סתם גזענות 'רגילה' וחסרת מודעות כלפי שחורים שמגיעה מפי חברי כנסת המתפארים בערכי השמאל".
לצד דברי הביקורת של נאוה, היא מדגישה, כמי שתומכת מהצד, את חשיבותו העצומה של קל"א: "אני חושבת שקל"א הוא פורץ דרך ורדיקלי מעצם היותו ארגון להט"ב עבור אתיופיות ואתיופים רבים. הסיבה העיקרית שהוא אינו מקבל את הקרדיט המגיע לו היא מוצאו האתני של השותפים בו והסטריאוטיפים השונים המוצמדים לו. מדובר בחבר'ה צעירים, נשים וגברים, שסובלים מדיכוי כפול ומשולש ומכתתים רגליהם ממקום למקום כדי לומר לצעירים וצעירות באופן הכי פשוט 'יש לכם מקום איתנו'".
החיים בחברה הישראלית בכלל ובקהילה הלהט"בית בפרט הם אתגר לא פשוט עבור חברי קל"א, אבל יש בהם כדי לייצר רגעים חד-פעמיים ולברוא אפשרויות חדשות. בגלל סך כל המשתנים במשוואה, כל פעולה שלהם כרוכה בסיכון ובמאמצים גדולים.
"בשנה שעברה החלטנו להרים מסיבה ללהט"בים אתיופים, לא רק למי שחבר בקל"א. זה היה כרוך במאמצים גדולים ועניינים רגישים מאד. פנינו לבעלי ליין אתיופי בתל-אביב, סטרייטים לחלוטין, מועדון שפעל עד לפני כמה חודשים שלא היה קשור לקל"א, במטרה לייצר שיתוף פעולה והם נענו לזה בחיוב וקיבלו אותנו בסבר פנים יפות. המסיבה עצמה הוגדרה כמסיבה ללהט"בים אתיופים, במרכז הרחבה בנים התנשקו עם בנים ובנות התנשקו עם בנות והמסיבה משכה אליה הרבה אנשים. זה היה מרחב בלעדי שלנו. בגלל חשש מכל מיני גורמים מאיימים מבחוץ בעלי המועדון הגבירו את האבטחה. ידענו שלקחנו סיכון גדול, אבל זה היה מרחב יחיד מסוגו והדבר הכי מרדני שעשיתי אי-פעם", מספרת נעמי. ואולי, היא אומרת, עוד נגיע לימים בהם לצאת החוצה ולהרגיש חופשי במרחב שלך, בלי להיאבק על ייצוג או נראות ועל הזכות לחיות כאוות נפשך, יהיה לדבר שהוא מובן מאליו.