הודעה דרמטית זו הגיעה על רקע שינויים בירוקרטיים שמשמעותם לעת עתה אחת: זוגות גייז ויחידים לא יוכלו לבצע תהליכי פונדקאות בהודו. המדינה שאפשרה לרבים לממש את חלום ההורות שלהם, סגרה בפני בני הקהילה את השער ולמי שהחל בתהליך המורכב הזה זוהי בשורה קשה ומרה.
כשקראתי לראשונה על ההתפתחות המאכזבת הזו נזרקתי אחורה לרגעים קריטיים בתהליך הארוך שעברנו בן זוגי ואני עד שהבאנו את בתנו אלה לעולם.
"אולי בכל זאת הורות משותפת עם אישה?"
נזכרתי בהודעת אימייל שקיבלנו לאחר שני ניסיונות הפריה כושלים במרפאה במומבאי, ובה הודיע מנהל המרפאה כי על רקע שיעורי הצלחה נמוכים הוא משעה כל פעילות הקשורה במסלולי תרומת ביצית ופונדקאות עד להודעה חדשה. הרגשנו כי בבת אחת לקחו לנו את החלום וזה היה רגע כואב מאד שהציף אותנו בחוסר אונים. כל הפנטזיות והתוכניות היפות שרקמנו התנפצו ולא היה נראה שיכולה להיות אלטרנטיבה. שוב חזרנו לנקודת ההתחלה שבה מחד היה חלום ברור – להיות הורים בלעדיים ולבנות תא משפחתי שלם, ומאידך, שוב מצאנו עצמו ללא דרך למימוש החלום.
בלית ברירה שוב עלתה האלטרנטיבה – הורות משותפת עם אישה, ושוב צפו מחדש הקשיים הבלתי אפשריים של סיטואציה זו עבורנו. כיצד נכניס לתוך הזוגיות שלנו גורם שלישי זר ונבטיח שתישמר ההרמוניה? כיצד ניפרד מהדבר היקר לנו מכל לחלק ניכר מן הזמן בכל שבוע? ולמה לעזאזל אין לנו הזכות כמו כל זוג אחר – איש ואישה או אישה ואישה, לגדל ילדה או ילד בעצמנו ולהיות משפחה?
כשהאלטרנטיבה כה בעייתית, התחילו גם מחשבות כפירה. אולי זה מלמעלה? אולי בכלל לא נועדנו לזה וסתם שגינו באשליה? הבטתי בכאב בכל זוגות החברים הסטרייטים שלנו ותהיתי איך בכלל אוכל להמשיך ולבקר בביתם, לשמוח בשמחתם עם ילדיהם, כשעבורי זו לחיצה על פצע כואב ומדמם. בצר לי, התחלתי לקרוא מאמרים וחומרים על חיים ללא הורות. כן, יש חיים ללא הורות, כך הסתבר לי, ובאירופה, בניגוד לישראל, זה אפילו מקובל ונורמטיבי. מחשבות פילוסופיות על מהות הצורך בילדים עלו בי ותהיתי האם מדובר רק במכבש לחץ האופייני לחברה בה אנו חיים או שמא אכן מדובר בדחף טבעי וחזק דיו בכדי לעמוד בקשיים שעומדים בדרך למימושו?
וכמו בפעמים רבות בחיים, דווקא כשמרפים קצת, מגיעה תפנית בלתי צפויה. במהלך שיחת חולין סיפרה לי ידידה על מכר שעבר עם בן זוגו תהליך פונדקאות בארה"ב והציעה לי שאשוחח עימו. "זה כל כך יקר, אין סיכוי. זה סתם יתסכל אותי" אמרתי, אך בכל זאת התקשרתי. אכן, העלויות שסיפר עליהן היו דמיוניות עבורנו, אבל לפתע עלתה מחשבה חדשה.
תהיתי אם בכל זאת, אולי אפשר למצוא דרך שפויה יותר ואפשרית עבורנו. נכנסתי לאובססיית מחקר. יום ולילה חרשתי כל אתר וכל פורום, כל בלוג וכל פוסט שנכתב בנושא ולאט לאט התבהרו אופציות למסלולי פונדקאות במחירים שפויים יותר. שער הדולר החליט לחייך וירד משמעותית וגם הורינו החליטו להתגייס ולסייע לנו במה שניתן. התחלנו פרק חדש במסע עם תקווה מחודשת ובעיקר עם הבנה אחת חזקה – אין דרך חזרה. אנחנו על המסלול הזה עד התחנה הסופית, עד שנזכה להחזיק את ילדתנו.
הכל היה שווה – כשאלה נולדה
ואכן, הדרך גם בהמשך לא הייתה קצרה ופשוטה. בכדי לחסוך עלויות, נאלצנו לקצר תהליכים ולהתפשר ולא פעם אף שילמנו על כך מחיר. כך, גילינו שפונדקאית בה בחרנו סבלה מתסמונת דו קוטבית, אחרת ברחה לנו אחרי שהתחייבנו ושלישית גילתה שבעלה בוגד בה ממש לפני החתימה על החוזה. גם לבסוף כשמצאנו מישהי נפלאה שהפכה לחברה טובה, גילינו שהטבע לא תמיד נוהה אחר משאלות הלב ושלושה ניסיונות הפריה נסתיימו ללא הריון. ושוב, האכזבה והכאב, ושוב המחשבות על חוסר הצדק בעולם ועל המכשולים שהוא מציב בפנינו, אך הפעם כבר ידענו – אנחנו לא מוותרים.
ברגע כואב שזכור לי במיוחד פנתה אלי נרגשת פסיכולוגית עמיתה ואמרה לי בביטחון כי כשיגיעו לעולם הילד או הילדה שלנו, נרגיש שדווקא בשבילם - היה שווה לעבור את ה-כל. האמירה הזו חדרה אלי ועודדה אותי אפילו שעוד לא ידעתי עד כמה היא תסתבר כנכונה. בסופו של מסע ארוך, אחרי 5 שנים מפרכות, הגיעה בתנו אלה לעולם ובשבילה, ובמיוחד בשבילה, היה שווה לעבור הכל.
לכם, ההורים שבדרך שמרגישים שלקחו להם את החלום, אני קורא לא לוותר ולא להרים ידיים. הדרך שנראתה סלולה עלולה להשתנות, להיחסם לרגעים ואז לקבל תפנית בלתי צפויה, אך בשום פנים ואופן אל תתנו לכל זה לייאש אתכם. אני מאמין כי מי שרוצה בכל מאודו לממש את ההורות שלו, יעשה זאת ואף פקיד או נוהל בירוקרטי, הפריה כושלת או חוסר מזל מצטבר, לא יעצרו אותו. אז דווקא עכשיו – אל תוותרו על החלום.
>> כנס הפונדקאות הבינלאומי הראשון בישראל יתקיים במרכז הגאה בגן מאיר בתל אביב בין ה-14-16 בפברואר. לכל הפרטים