במציאות שבה בני נוער גאים מקבלים מענה מארגונים בקהילה בכל רחבי הארץ, קשה לדמיין כיצד נערים ונערות על הקשת הלהט"בית התמודדו עם זהותם המגדרית או המינית במחצית הראשונה של המאה ה-20. "גיליתי את הנטייה המינית שלי בערך בגיל 16", נזכר פיני פלטנר, בן 88 מחיפה, בימיו כנער הומו בארון לפני קום המדינה, "לא ידעתי שיש עוד אנשים כמוני, חשבתי שאני לבד בעולם ושאולי יש עוד איזה אחד או שניים שהם כמוני באיזשהו מקום. זה היה סוד, לא סיפרתי לאף אחד, וכשדיברו על נטיות מיניות אני רק שמעתי ושתקתי".
פיני פלטנר, נולד בגרמניה בשנת 1930 ועלה ארצה עם הוריו ואחותו בגיל 7. הוא גדל בפתח תקווה והעביר את שנות ה-20 של חייו בנסיעות למפגשים גאים בתל אביב . את חיי הקהילה הסוערים הוא חווה בארה"ב וחזר ארצה בשנות ה-90. כיום, לאחר שחי עם בן זוגו במשך 17 שנה, הוא מתגורר לבדו בחיפה. "לא יצאתי מהארון בפני אף אחד אף פעם", מצהיר פלטנר, "אבל אני חושב שלמרות שלא הצהרתי על עצמי, אנשים ראו עליי שאני הומו מבלי שאצא מהארון".
פלטנר איבד את אמו כשהיה בן 15 ממחלה, ואביו נפטר בשלב מאוחר יותר כשהיה בשנות ה-50 לחייו. מכיוון שהנושא הלהט"בי נחשב לטאבו באותן שנים, פלטנר מעולם לא העלה על דעתו לשתף את אביו ואחותו בנטייתו המינית. הוא מספר כי שאלות בסגנון "מה עם משפחה וילדים" לא עלו מבני המשפחה הקרובה, וכי תהיות אודות תגובתם האפשרית מעולם לא העסיקו אותו. "לא חשבתי על זה ואני גם לא מתחרט על כך שלא סיפרתי", הוא גורס, "רק אחר כך כאשר הכרתי חברים הומואים היינו מדברים על זה, אבל גם אז לא הייתי מדבר ספציפית על עצמי".
בעידן בו סצנת הדייטים נגישה בלחיצת כפתור, קשה לדמיין כיצד להט"בים בתקופת קום המדינה הכירו חברים מקבוצת השווים. "בתקופה הזו לא הייתה קהילה", מעיד פלטנר, "הקהילה באה הרבה אחר כך, בשנות השבעים. רוב הזמן הייתי מתנייד מפתח תקווה לתל אביב, שהייתה תמיד יותר פורחת מכל עיר אחרת. לאט לאט הכרתי שם אנשים והייתי בא לערבי מפגש בכל ימי שישי. היינו מארגנים ישיבות קטנות בדירות של אנשים מהקשת הגאה".
איפה המסיבות האלו נערכו?
"המסיבות היו מתקיימות בדירות גג של אנשים קבועים שהחליטו לארח, וככה בעצם הכרנו אחד את השני. בדרך כלל המסיבות התקיימו ברחובות מוכרים בתל אביב כמו מונטיפיורי וטשרניחובסקי, והיו מגיעים אליהן משהו כמו 20-30 אנשים מהקהילה. אלו לא היו מסיבות 'מחתרתיות', ובין אם השכנים ידעו או לא, הם לא הפריעו לנו לקיים אותן או עירבו משטרה".
פלטנר מספר כי בדומה לסצנת המועדונים כיום, סטוצים חד פעמיים התרחשו גם באותם ערבים. "היינו רוקדים ושותים והיו גם סטוצים. אני זוכר שהיה אחד קבוע שהיינו קוראים לו 'צבי אמבטיה', כי נהג להסתגר בכל מסיבה עם בחורים בחדר אמבטיה".
"הייתה לנו אהבה כמה שנים, לא סיפרתי עליו לאף אחד"
אמצעי המדיה החדשים משחקים תפקיד משמעותי בהתפתחותה של תרבות "הכאן ועכשיו", בהכתבת אופיים של היחסים האינטימיים ובעולם ההיכרויות גם בקהילה הגאה. עם זאת, פיני משתף מניסיונו כי עולם הסטוצים היה שם מאז ומתמיד. "גם אז היו דברים שהם חד פעמיים ולא מחייבים, זה היה ככה כל הזמן, לא רק עכשיו", הוא מסביר, "באותה תקופה פגשתי בחור בגן העצמאות בתל אביב. הכרנו, הלכנו למיטה ומאז המשכנו להיפגש. הייתה לנו אהבה כמה שנים, לא סיפרתי עליו לאף אחד".
מערכת היחסים הראשונה של פלטנר עם גבר הייתה בגיל 20, וגם אותה הוא שמר לעצמו. על אף השנים שחלפו, גם היום הוא אינו רואה את עצמו כמי שניהל חיים כפולים. נראה כי היציאה מהארון באותם שנים הרגישה בלתי אפשרית, והפכה את חווית הארון לטריוויאלית בחייו.
לצד החוויות והאהבות הנוסטלגיות של פלטנר, הוא מתאר גם חוויה קשה וטראומתית, שחווה כילד והדחיק במשך שנים. על אף שסיפורו אירע לפני כ-70 שנה, נראה כי פלטנר יוכל להזדהות כיום עם גברים שחשפו כאן ב-mako את מקרי האונס והתקיפות המיניות שחוו מבני מינם בקמפיין Me too.
"החוויה הראשונה שלי עם גבר הייתה עם שוטר בגיל 13", הוא משחזר, "עד כמה שזכור לי הלכנו לסמן מגרש כדורגל של בית"ר פתח תקווה, לא הכרתי אותו לפני. במגרש היה בית שימוש ושם זה התחיל. היום הייתי יכול להאשים אותו בפדופיליה ובאונס, אבל באותו זמן לא היה נהוג להתלונן על שום דבר. גם לא ידעתי ולא הבנתי מה קורה". פלטנר מספר כי את המקרה שאירע בשירותי מגרש הכדורגל לא סיפר לאיש עד היום.
אתה מזהה הבדלים בקהילה של אז לעומת היום?
"אני חושב שאז היה יותר נחמד מהיום. היום יש תחושה שהכל צריך להיות ראוותני, כולם עושים הכל בראווה. בעבר גם זה היה קיים, אבל הרוב נעשה בצנעה. בנוסף, היום אני לא רואה שיש אחדות, כל אחד חושב שהוא יותר טוב מהשני ויש מלחמות אגו בארגונים של הקהילה, מה שלא היה בעבר".
"בעקבות החשיפה לאנשים מהקהילה גיליתי שאפשר לחיות עם הנטייה המינית, שלא צריך להתבייש", מצהיר פלטנר. במפגשים האינטימיים שהתקיימו בדירות בתל אביב, הוא מספר כי נחשף לראשונה לחוויותיהם השונות של גברים בקהילה. "בין האנשים שהכרתי באותה תקופה היו כאלה שבחרו לצאת מהארון, ואת חלקם גירשו מהבית ורדו בהם", הוא מתאר.
למרות שפלטנר לא הרבה לשתף את החברים למפגש בסיפורו האישי, חשיבותם של מפגשי הבית עבורו הייתה משמעותית. "זה לא שעמדתי באמצע השוק והכרזתי על עצמי", מסביר פלטנר על תפיסתו לגבי היציאה מהארון, "גם העניין של לצאת מהארון בהתחלה היה נראה לי מאוד מוזר, עד ששמעתי אנשים שאמרו שאם הם לא יספרו לאף אחד הם לא יוכלו לחיות עם עצמם. אני לא הרגשתי ככה".
"בארה"ב לא הסתרתי שום דבר, לא הייתי צריך"
את תחושת החופש האמתית חווה פלטנר לראשונה כשהחליט לעזוב את הארץ בשנת 1979 ולטוס לארה"ב. בשל היותו יליד גרמניה, פלטנר קיבל אישור עבודה ולאחר מכן אזרחות אמריקאית. הוא התגורר בקליפורניה ובניו יורק במשך 17 שנים. "שם בעצם הכרתי את הקהילה", הוא משחזר, "בארה"ב לא הסתרתי שום דבר, לא הייתי צריך. באופן כללי הכל שם הרבה יותר גדול מבחינת כמות האנשים מהקהילה והמועדונים. היינו יוצאים למסיבות, רוקדים ושותים. כשחזרתי מארה"ב בשנות ה-90 הייתי מארגן אצלי מסיבות בבית בנחלת בנימין. אני זוכר שעשיתי מסיבה ובאו הרבה אנשים. ארגנו הופעות, הייתי עושה סטנדאפ, והיו מגיעים אנשים מהקהילה".
בזמן ששהה בחו"ל, הקהילה הגאה בארץ החלה להתגבש הודות לפעילותם של ארגונים כגון אגודת הלהט"ב, אשר הוקמה בשנת 1975 והייתה ידועה בראשית דרכה כאגודה לזכויות הפרט. גם ארגון תהל"ה אשר משמש עד היום כקבוצת תמיכה להורים להט"בים הוקם כעשור לאחר מכן בשנת 1989. "כשחזרתי מחו"ל כבר הייתה קהילה", הוא נזכר ומספר על התנדבותו באגודה כנקודת תפנית בחייו, "במיונים לאגודה הכרתי את איתי פנקס לראשונה (שלימים הפך גם ליו"ר האגודה בשנת 2000-2002). היה בנינו קליק והוא ישר החליט שאני מתאים לתפקיד אחראי חברויות באגודה".
"ברגע שהצטרפתי לאגודה כבר קיבלתי את עצמי", הוא משחזר בגאווה, "היינו עושים שם המון שיחות, יוצאים לדרוש זכויות בכנסת ומקיימים מפגשים עם יעל דיין, שהוסיפה את האיסור על ביזוי אדם בשל נטייתו המינית כתיקון לחוק לשון הרע". גילו של פלטנר, שהיה בשנות ה-60 לחייו באותם ימים, לא מנע ממנו לקחת חלק בארגונים לקראת מצעד הגאווה הראשון בשנת 1998 ובפעילויות נוספות עבור הקהילה. "אני זוכר אפילו שעליתי על אחת המשאיות במצעד ורקדתי. אנשי תקשורת צילמו וראיינו אותנו". בנוסף לכל אלו פלטנר לקח חלק גם בפעילותו של העיתון הגאה "הזמן הורוד", ועל הוצאתו למנויים מדי חודש.
לסיכום, מה דעתך על היחס של הקהילה ללהט"בים בגיל הזהב?
"אני לא חושב שהקהילה עושה מספיק עבור גיל הזהב. הייתי רוצה שתהיה יותר מחויבות כלפי הגיל השלישי, שיעשו יותר דברים בשבילם. שיותר ישלבו ויזמינו אותנו למפגשים, ופעילויות הסברה".