בחרת במילה 'קרוע' כדי לתאר את התחושות שלך, וכנראה שלא במקרה. הרבה מאוד הומואים דתיים שפונים אלינו מתארים את התחושה שלהם במונחים כאלו, כביכול הם נדרשים לבחור בין שני חלקים שהם כל כך מרכזיים בזהות שלהם – הנטייה המינית והאמונה. זכור לנו הומו דתי אשר תיאר זאת כבחירה האם לקרוע מתוך הגוף את הצד השמאלי או הצד הימני. וזה קשה, וכואב, כי כל התכחשות מוחלטת או קריעה של חלק מהזהות והנפש שלנו היא קשה וכואבת, ומובילה לתוצאות נפשיות קשות ביותר.
הרבה הומואים דתיים מרגישים צורך 'לבחור' באחד הצדדים – או להיות הומו או להיות דתי.
לצערנו, רבים פונים עדיין ל"טיפולי המרה" המתיימרים למחוק ו'לרפא' את הנטייה המינית ההומוסקסואלית שלהם. מחקרים רבים הראו כי לא רק שיעילות טיפולים אלה מוטלת בספק, אלא שהם עלולים לגרום לנזקים נפשיים קשים ובהם דיכאון ושנאה עצמית.
גם מחיקה של האמונה ושל החיים הדתיים היא קשה וכואבת. לעיתים מופנות כלפי הומואים דתיים אמירות כגון 'אז תחזור בשאלה'. 'למה אתה צריך את הדת הזו שיוצאת נגד הנטייה שלך?'. אבל לאדם מאמין ויתור על האמונה הוא קריעה לא פחות כואבת ויסודית מאשר התכחשות לנטייה.
ולכן אולי האמירה החשובה ביותר הינה כי אתה לא חייב לוותר על אף אחד מן החלקים בזהות שלך ובמי שאתה. השאלה האמיתית הינה כיצד תוכל למצוא את הדרך להשלמה בין המרכיבים השונים של מי שאתה, כלומר לחשוב לא במונחים של 'או זה או זה' אלא במונחים של השלמה, ואיזון.
מבלי להיכנס כאן לדקויות הדיון ההלכתי, אשר הוא מורכב. ישנם הומואים דתיים המציינים כי האיסור התורני איננו על זהות (התורה אינה אוסרת על זהויות) אלא על מעשה של משכב זכר בלבד, ולכן ההתמודדות שלהם הינה עם קיום או אי קיום המצווה הזו. הומואים דתיים אחרים מוצאים את האיזון הנכון בחיים שלהם בכך שגם אם אינם עומדים במצווה אחת, הרי שאין פירושו שעליהם לוותר על כלל המצוות האחרות. אני חושב שהדרך הנכונה ביותר לבחון היכן אתה יכול למקם את עצמך בתוך רצף העמדות הללו, היא ראשית כל על ידי היכרות. לשמחתנו ישנה היום קהילה להט"בית דתית גדולה, ולה ארגונים וקבוצות חברתיות. נסה להיפגש למשל עם חברי ארגון "חברותא" ושמע על מגוון ההתמודדויות והפתרונות.
אחד המרכיבים החשובים בהתמודדות הזו היא השאלה החברתית והמשפחתית. משום שפעמים רבות האמונה הדתית פירושה גם להיות חלק מקהילה דתית, מבית כנסת. ואכן, יחד עם שאלת ההתמודדות האישית והאמונית, עולה גם שאלת ההתמודדות המשפחתית והחברתית. האם לצאת מהארון? איך?
ראשית, כדאי כמובן לשקול את התגובה האפשרית ליציאה מהארון. מהו טווח סביר של תגובות מצד המשפחה, החברים והקהילה? אינדיקציות יכולות להיות התבטאויות קודמות מצדם ביחס לקהילה הגאה. ניתן כמובן גם 'לגשש' ולעורר שיחה כללית בנושא, ולבחון את עמדתם. שאלה מרכזית הינה מה היא היכולת שלך בתקופת זמן זו להתמודד עם תגובות שיהיו פחות חיוביות במידה ויהיו כאלו. האם עומדים לרשותך משאבי נפש להתמודד עם תגובה שלילית? מה מידת החשיפה היום-יומית שלך לבני המשפחה? האם אתה גר עמם באותו הבית? האם במידה והתגובה תהיה שלילית יש באפשרותך בדרכים שונות להקטין את מידת החיכוך? (למשל, מגורים אצל קרוב לתקופה מסוימת)? האם אתה תלוי במשפחה מבחינת צרכי היום יום הבסיסיים? האם ישנם גורמי תמיכה שיכולים לסייע לך במקרה של קשיים? כמו למשל משפחה או חברים שיוכלו לשמש גורם מגשר?
נקודה שנייה היא בפני מי בוחרים לצאת מן הארון. לעיתים יש לנו נטייה לחשוב על יציאה מהארון כהליך של שחור/לבן. "או שאני בתוך הארון או שאני מחוצה לו". אולם למעשה נקודה חשובה מאוד היא דווקא חשיבה על היציאה מהארון כתהליך מתמשך, בו אני בוחר בפני מי לצאת, ואולי אף לומד מתוך התגובות, ומתוך היכולת שלי להכיל אותן, על המשך התהליך. בקשר לכך שווה לחשוב על הליך הדרגתי, בו אני מנסה לגייס גורמי תמיכה שיסייעו לי בהמשך הדרך. למשל, יציאה מהארון בפני אח/בן-דוד שאליו אני קרוב, ושנראה לי שעמדותיו חיוביות, יכולה להפוך אותו לגורם שיתמוך בי בהמשך הדרך, וישמש גורם מתווך במקרה של קשיים, ויקל עליי את ההתמודדות.
יש עם מי לדבר – קשב ותמיכה לקהילה הגאה | ימים א'-ה' בשעות 19:30-22:30 בטלפון 03-6205591 | בדוא"ל yesh@glbt.org.il או בצ'אט מאתר האגודה www.glbt.org.il