"הורים לומדים הרבה מהילדים שלהם על ההתמודדות עם החיים", אמרה הסופרת הסקוטית מיוריאל ספארק. עם זאת, כהורים, אנחנו נוטים לגבש תמונה מסוימת לגבי הילדים שלנו: איך הם ייראו, אילו תכונות אופי יהיו להם ואפילו במה הם יעסקו כשיהיו גדולים. העניין הוא שלילדים בדרך כלל יש תכניות משלהם, ולא פעם אלו מעמידות את היחסים בתוך המשפחה במבחן. שלושה סיפורים של שלושה הורים לילדים גאים, כולם חברים בארגון תהל"ה, המציע תמיכה להורים שילדיהם יצאו מהארון.
דרורית שניידרמן, אימא של מיכל (32)
בשלב הזה הרגשת שאת מקבלת אותה?
"היה ברור לי מיד שהיא שלי ושאני לא מוותרת עליה, אבל לקח לי זמן לקבל את זה באמת. אני זוכרת שהיא הייתה מביטה בי בציפייה שאקבל אותה כמו שהיא, מפני שהיה לה קשה להרגיש שהיא מאכזבת אותנו או גורמת לנו עצב. זה היה אמביוולנטי מאוד - מצד אחד את רוצה לומר את מה שאת באמת מרגישה וחושבת, ומצד שני, הילדה מצפה שתהיי איתה לגמרי".
במה הייתה שונה ההתמודדות שלך מזו של בעלך?
"בבית, שנינו תמכנו בה ואהבנו אותה. היא אפילו הביאה את בנות הזוג שלה בשלב די מוקדם והרגשנו שהכול בסדר. אבל לבעלי, שעובד בחברה גברית, היה קשה לספר בסביבה שלו. זה גם העצים את הקושי שלי, כי הרגשתי די בודדה. אז עוד לא הכרתי את תהל"ה, שהיה יכול לעזור לי".
איך נראתה ארוחת החג הראשונה אחרי?
ב"ארוחות החג שלפני היציאה מהארון מול המשפחה המורחבת, הבת שלי לא הייתה יכולה להביא את בת הזוג שלה, בניגוד לאחים שלה, שהגיעו עם בנות זוג. זה היה קושי גדול מאוד עבורה. דווקא אחרי שהיא יצאה מהארון גם בפניהם הייתה לה תחושה עצומה של הקלה, כי המשפחה קיבלה את זה. בארוחת החג הראשונה אחר כך, אחותי שאלה מיד איפה בת הזוג שלה, וזה היה כאילו אבן נגולה לה מהלב".
היום, שניידרמן מעידה כי היא נמצאת במקום אחר: "במבט לאחור, זו הייתה תקופה מכוננת בחיים שלנו. התמיכה של המשפחה אפשרה לבת שלנו לאהוב באמת, בלי להסתיר או לפחד, ומבחינתי זה הישג משפחתי. היום, היא נשואה לאישה מקסימה, ואני מאושרת לראות את השקט הנפשי של בתי ואת הביטחון שלה".
כיום, שניידרמן היא יו"ר שותפה בארגון תהל"ה ומנחה בעצמה קבוצת הורים, והיא מספרת על ההורים שמגיעים: "יש הורים שמגיעים במצב קשה. הם לא מפסיקים לבכות וקשה לנחם אותם, הם מרוכזים באכזבה שלהם ובבושה שהם חשים. אבל, כולם ללא יוצא מן הכלל נרגעים ממפגש למפגש. חשוב להבין שהקושי והעצב הם לגיטימיים, אבל בסופו של דבר, משאת חיינו היא שהילדים שלנו יהיו בריאים ומאושרים. אם הילדה שלי מאושרת וטוב לה בזוגיות שלה - מה אני צריכה יותר?".
שי פורת, אבא של הדר (26) וגל (22)
מה קרה ביום שאחרי?
"אמרתי לעצמי שקיבלתי מיד את הילדים שלי, כי הרי לא זרקתי אותם מהבית. אבל, לקח לי זמן להבין שלא באמת קיבלתי אותם. בפועל, התחילה תקופה של הסתרה, ואפשר לומר שכשהילד יצא מהארון - אנחנו נכנסנו אליו. זה פשוט סוד גדול שיושב בבטן, וזה קשה. כשהבן השני יצא מהארון, התחלתי לחשוב שאולי עשיתי משהו לא בסדר בחינוך שלהם, אולי טעיתי".
לדבריו, עם הזמן הדברים השתנו והוא התחיל לקבל אותם באמת: "בין אם זה לאפשר לבן להגיע עם בן הזוג לארוחת שישי, להגיע לקבוצת תמיכה להורים או לצעוד במצעד הגאווה. זה בדיוק כמו אהבה; קל לומר שאתה אוהב, אבל אתה גם צריך להוכיח את זה".
איך נראתה ארוחת החג הראשונה אחרי?
"היה פסח אחד כשהדר היה בן 16, קצת אחרי היציאה מהארון בפנינו. כל המשפחה המורחבת התכנסה, ואז החלו לצוץ השאלות לגבי האם כבר יש לו חברה. אנחנו ההורים עדיין היינו בארון, וההתכנסות המשפחתית החגיגית הזו הפכה למשהו מלחיץ, ממש כמו שמרגישה רווקה בת 30 בחג. במשך השנים יצאנו מהארון, ותמיד כששאלו על בת זוג התשובה הייתה מוכנה מראש - 'לא, יש לו בן זוג'. אבל, בדרך כלל עוברות כמה שנים עד שההורים יוצאים מהארון מול כל המשפחה המורחבת".
עברו כבר 12 שנים מאז יצא מהארון בנו הבכור של פורת, ובשנה האחרונה הוא מנחה בעצמו קבוצות הורים בארגון תהל"ה: "אני הגבר היחיד שמנחה קבוצה וזו שליחות מבחינתי. רוב האבות מקבלים את היציאה מהארון אחרת מהאימהות, אולי זו הגבריות שנסדקת מבחינתם. לכן, חלק מהאבות אוסרים בהתחלה על הבנים שיצאו מהארון, ללכת למצעד הגאווה או להיפגש עם בני זוג, ובהרבה מהקבוצות שלנו, האם היא זו שמחזקת את האב. שמתי לי למטרה להקים קבוצת תמיכה של אבות בלבד, כך שההתמודדות תהיה קלה יותר".
מה היית אומר להורים שנמצאים בתחילת הדרך?
"תנו לזה זמן. זה בסדר להיות בסוג של אבל בשנה הראשונה, אבל צריך לתת מקום לתהליך ולהבין שיש אור בקצה. הדאגה קיימת כל הזמן וכך גם הקבלה. זו לא החלטה, אלא דרך. אבל הפידבקים של הילדים כשההורים מקבלים אותם מדהימים, בין אם מדובר בהצטרפות לקבוצת תמיכה או בציון דרך כמו נישואין. זה מרגש אותם".
מיכל, אימא של אורי (22)
הופתעתם?
"כן. זה היה כמו רעם ביום בהיר - לא ראינו שום רמזים לכך. עם השנים ניסינו לנתח בדיעבד, ובאמת היו לו הרבה חברות טובות, אבל לא בת זוג אחת. בכל זאת, הוא גברי מאוד וחברמן כזה בהתנהגות. אמנם זו רק סטיגמה, אבל הופתענו מאוד. הוא גם לא השאיר שום סימני שאלה, כך שלא הייתה תקווה שזה יחלוף".
איך קיבלתם את זה כמשפחה?
"כבר בשיחה הראשונה אמרנו לו שהוא יהיה כמו כולם, ולא יחיה את החיים שלו בסתר. אמרנו שאנחנו איתו, ושאם הוא ירצה ילדים נעזור לו. יש כאן שני קווים מקבילים: הרבה כאב, דאגות וחרדות, לצד קבלה והכלה. הוא הבן שלנו, וזה לא השתנה".
אורי הוא הבכור מבין שלושה אחים, ורק לאחרונה, כמעט שש שנים לאחר היציאה מהארון בפני ההורים - הוא שיתף גם את אחיו: "אורי לא הסכים שהם ידעו כל השנים, אבל אני כבר הרגשתי שאני מתפוצצת עם הסוד הזה בבית, אז שכנענו אותו. למעשה, בגלל שלא דיברנו על אורי, לא יכולנו לדבר בכלל על בנים-בנות, גם לא עם האחרים, כדי שהנושא לא יעלה בבית. אגב, עברו גם כמעט שלוש שנים עד שסיפרנו להורים שלי. הייתה תקופה ארוכה שרק בעלי ואני ידענו, והיה אסור לנו לדבר על זה".
איך האחים הגיבו?
"הם הגיבו כל כך בטבעיות, פשוט אמרו 'אוקי'. כשאני גיליתי, הרגשתי שנפלו עליי השמיים, זו הייתה ממש נקודת שבר. אבל זה דור אחר, וגם דאגה של אימא היא לא כמו דאגה של אח קטן. אצלי רמת החרדות נסקה לשמיים".
למה בעצם?
"זה היה עולם שלם שלא הכרתי. אנחנו בית חילוני וליברלי, ואם זה היה הבן של השכנים זה לא היה מזעזע את עולמי, אבל זה הבן שלי. החרדה שלי הייתה בעיקר חברתית. אנחנו יכולים להיות הכי מתקדמים בעולם, אבל לא כולם ככה. חשבתי מיד מה יקרה אם יפגעו בו, מה יהיה בצבא ומה אם לא יהיו לו ילדים. קיבלנו אותו מהרגע הראשון, אבל זה מכפיל דאגה. הוא שירת ביחידה טובה במודיעין והיה מקובל מאוד. במשך תקופה ארוכה הוא לא רצה שידעו, והוא התחיל לשתף את החברים מהיחידה רק לקראת השחרור. בסוף, המציאות הרבה פחות גרועה מהפחדים שלנו. הוא סיפר והשמיים לא נפלו".
גם היום, אורי לא יצא מהארון לגמרי, "אבל בתפיסה שלו כמעט כולם יודעים, כי הוא סיפר לכל החברים הטובים", טוענת מיכל, "כשהוא קיבל את התמיכה שלנו, זה שיחרר בו משהו, ועם השנים הוא מקבל יותר ביטחון ומספר יותר". בכל זאת, הצורך להסתיר עד היום מגביל אותה: "בעבודה, הרוב המכריע לא יודע, ואני נתקלת לפעמים באמירות הומופוביות קשות. אם אנשים היו יודעים הם לא היו אומרים לידי דברים כאלה".
איזה תהליך עברת מאז היציאה מהארון?
"בהתחלה יש סוג של אבל. הבן שלי עדיין חכם, מצטיין, מצחיק וחתיך - אבל הייתה לי תמונה מסוימת בראש, ופתאום, בערב אחד, החיים שלו מקבלים כיוון חדש. הגעתי לתהל"ה במשבר נפשי קשה, הייתי ממש מרוסקת ולא הפסקתי לבכות, אבל קבוצת התמיכה הצילה אותי, דיברתי עם אימהות ולאט לאט גיליתי שהשמיים לא נפלו, פשוט צריך לשנות משהו בחשיבה. אני מאמינה שיום אחד אתנדב בעצמי בארגון, אבל קודם מחכה שהבן שלי יצא מהארון לגמרי".
>> משרד הפנים מאיים לגרש בן זוג של אזרח ישראלי
>> רול מודל: 8 הדוגמנים הגאים הכי מצליחים בעולם