בסלון בית הורי יש תמונה. אני בן שלוש, עומד ליד אחי הגדולים ואבי. הם מחזיקים דג ענקי שבדיוק תפסו, וחיוך גדול על פניהם. כולם שמחים לשחק בחוץ כמו בנים, מלוכלכים בעפר וריחות דגים. אבל אני? אני בפינה, לבוש חולצת משבצות ומכנסיים קצרים תואמים, עם מבט נגעל על הפנים. מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי שונה מהם. לא רציתי לשחק בבוץ או ללכוד דגים.
הרבה קרה במשפחה שלי מאז, והרבה זיכרונות באים כשאני נזכר בתמונה ההיא. לו רק הייתי יכול לחזור בזמן ולהגיד לילד הקטן הזה שימשיך לצעוד קדימה, שהכל יהיה בסדר ושהחיים מהעבר השני מלאים בהזדמנויות, ביצירה ושפע של משפחה חדשה שתתמוך באנרגיות הקוויריות שלך, ולהחזיר לך אותה בחזרה. כי המסע לאימוץ האמת הזו הוא ארוך וכואב.
אותו הילד החמוד והמתואם להפליא שהייתי הפך במרוצת השנים לתלמיד תיכון שאפתני בן 17, העובד בשלוש עבודות. נרשמתי לקורסים בקולג’, לכל ועדה ופעילות חוץ לימודית שיכולתי להכניס בלו"ז.
לא עשיתי את כל זה כי נהניתי ללמוד או כי אהבתי למתוח את הגבולות שלי, אלא כי שנאתי לחזור הביתה, למקום בו לא יכולתי להיות מי שאני. החיים בבית היו מתוחים, וחלק גדול מהמתחים הללו נפרקו עלי.
"זו הברירה שהם השאירו לי: ללכת איתם לכנסייה או לצאת מהבית"
שמעתי את המשפחה שלי מבזה להט"בים מאז ומתמיד. אמי וסבתי היו קוראות לאנשים "מצחיקים", זו הייתה מילת הקוד שלהן, והיו עושות פרצופים שדמו לפרצוף שלי כשאכלתי ברוקולי. אבי היה צורח "קוקסינל!” על הטלוויזיה. הסלידה שלהם מלהט"בים נטועה עמוק באורח החיים הדתי של הכנסייה הבפטיסטית הדרומית. הכנסייה הייתה חלק אינטגרלי מהזהות המשפחתית, וההכפשות הכואבות הגזעניות והאנטי להט"ביות שהטיח הכומר לקהל מאמיניו, היו הבשורה על פיה משפחתי חיה. יציאה מהארון לפי דרכי פשוט לא הייתה אפשרית.
אחרי שפרשתי מתפקידי כנגן פסנתר בכנסייה כדי לחמוק מהשנאה, הורי, שבאותה נקודה כבר גילו שאני הומו במהלך חיטוט בטלפון שלי, שלחו אותי לטיפולי המרה. הניסיונות של היועץ לגרום לי לעסוק בפעילויות גבריות יותר, או לכפות עלי מערכת יחסים עם אבי, או לשמוע את אמי שופכת את כל התיעוב שלה כלפי - כל אלה לא היו קשים או ארסיים כלפיי כל כך כמו התקווה הנואשת שלי שזה יעבוד, ואוכל לחזור לשרוד את חיי בבית.
יום אחד, אחרי ששמעתי את הכומר של הכנסייה שלנו נותן יד להתעללות בילדים, החלטתי סופית שנמאס לי. אזרתי אומץ להגיד להורי שאמצא לי כנסיה אחרת שתקבל אותי, אבל שאינני יכול לשוב לכנסייה שלהם. זו הברירה שהם נתנו לי: ללכת איתם לכנסייה או לצאת מהבית. המצב הסלים במהרה. אבי הסתכל לי ישר בעיניים ואמר לי שלפי התורה, זו זכותו לסקול אותי למוות באבנים בו במקום על זה שהמריתי את פיו. באותו ליל פברואר ארזתי לי תיק ויצאתי משם.
"הכרזתי בפני עצמי, הורי והעולם כולו בשידור חי: אני גאה"
הרגשתי אבוד ואומלל, ונזקקתי נואשות לעזרה. אני אסיר תודה למורה אחת שחשה במצבי, ואחרי שבכינו זו בזרועותיה של זו, הקימה למעני קמפיין למימון המונים, כדי שאוכל לגייס את הכסף הנדרש ללימודי בקולג’. הקמפיין הפך ויראלי, וגייסתי למעלה מ-140,000$. היותי התלמיד המצטיין בתיכון שלי, וקוויר צעיר ללא מקום להניח בו את הראש, הביאו לי תשומת לב עצומה. זכיתי לספר את הסיפור שלי בטלוויזיה. אלן דג’נרס נתנה לי במתנה 25,000$ ואת ההזדמנות להכריז בפני עצמי, הורי והעולם כולו בשידור חי: אני גאה, ומוכן להיאבק למען עולם טוב וצודק יותר.
עם התמיכה הרבה שקיבלת מחברים וזרים כאחד, היה לי המזל להקים קרן, בשם Unbroken Horizons הפועלת לטפל בבעיות של דיכוי כפול על ידי מימון מלגות לנוער קוויר וטרנס שאינו לבן. כל זה לא היה מתרחש, אילולא הייתי מחליט שהביטוי שלי יותר חשוב מהסכמה עם הכלל. למדתי שההרגשה הנוראית ביותר היא להסתיר את מי שאתה באמת. אז כיום מדי בוקר אני מסתכל על עצמי במראה, ואומר שאני ראוי לאהבה ולשייכות. וגם שאני "פירס קווין".
סופר גאה בשם לארי מיטשל כתב פעם, “להסתובב בשמלה ליום אחד יכול ללמד אותך הרבה יותר מאשר להסתובב בחליפה חיים שלמים.” להיות קוויר אומר לבחור באושר שלי על פני בטחוני האישי. זה אומר לדרוש לעצמי את האותנטיות שנלקחה ממני בכוח. זה אומר לכונן מחדש את הזהות שלי על פי דרגי, ולא להסתתר למען ילדים קווירים אחרים שאולי מנסים גם הם לאזור אומץ ולצאת מהארון.
>> "נשים מבטלות לי דייטים בגלל שאני ערבייה"
>> 19 מיתוסים על סקס להט"בי שהגיע הזמן להפריך
>> מוכנים לצרף לשלישייה? חשוב שתקראו את זה קודם
ואני לא מעמיד פנים שמשהו מכל הדברים הללו קל במיוחד. אלו הן משימות עצומות, ביחוד לנוער. אבל גילוי עצמי וריפוי אינם תהליכים שיש לעבור אותם לבד. לשוט בים של שנאה ודיכוי זהו מסע קולקטיבי, ייחודי לקהילות שוליים היסטוריות. מסע כזה שעל הקהילה ועל המשפחה מבחירה לשלב ידיים כדי לתמוך ולהגן זה על זה.