>> לקבוצה של mako גאווה כבר הצטרפתם?
בתקופה האחרונה, ובמיוחד בימים האחרונים, עולה על סדר היום נושא חופש הבחירה בנישואים (אישור נישואים אזרחיים בישראל).
זה היכה בי לפני כמה חודשים כשקיבלתי תמלוגים מאקו"ם, ושמחתי לגלות שע"פ הנתונים שלהם, אלפי אנשים התרגשו ושמחו עם השירים שכתבתי באירועים שלהם. ואז פתאום חשבתי, כמה זה אבסורד, שאנשים שאני לא מכיר בכלל נכנסים לחופה עם שיר שכתבתי, בזמן שלי בכלל לא תהיה חופה. לא כי אני לא רוצה. לא כי אני לא מאמין במוסד הנישואין. פשוט, כי לא מאפשרים לי.
אני לא רוצה לדבר על ההשלכות הפוליטיות שיהיו לנישואים אזרחיים בישראל, על הנגיסה המשמעותית בעוצמתו של הממסד, על הסיבות האמיתיות לכך שנישואים אזרחיים לא מתאפשרים בישראל, על כל הישראליים שבכלל לא מוכרים ברבנות כיהודים ולכן לא יכולים להתחתן. לא.
"האהבה שלנו לא טובה לממסד"
אני רוצה לדבר על עצמי. על הסיפור האישי שלי. ואולי הוא יקרין החוצה, אולי הוא ישנה משהו קטן, אולי הוא יגרום, אפילו לבנאדם אחד, להבין למה זה הכרחי.
אני חי באושר עם בן זוג כבר 3 שנים וחצי. אנחנו חולקים בית, רכוש, חלומות ואינספור רגעים משותפים של דמעות ושל אושר .יש לנו זוגיות רגילה, עם עליות ומורדות, אנחנו רבים, משלימים, רבים שוב. אתם בטח מכירים את זה...עברנו תלאות, אבל זה בסדר. כל אהבה עוברת תלאות. התמודדנו עם המשפחה שלו, עם המשפחה שלי, עם הרמות גבה, עם משחקי מחבואים, עם קרובים שהתרחקו ועם אינספור הסברים, שאלוהים יודע למה, היינו צריכים לתת לסובבים אותנו.
כשיגיע היום ובו נחליט להתחתן, נצטרך לקנות כרטיסי טיסה ולעשות את זה במרחק אלפי קילומטרים מהבית שלנו, מהמשפחות שלנו, מהחברים שלנו. כי ככה החליטו בשבילנו. כי אנחנו "לא ראויים לחתונה". כי האהבה שלנו כנראה לא מספיק טובה לממסד, לא מספיק ראויה, לא מספיק לגיטימית.
מה עדו אנחנו רוצים? שוויון
תעצרו שנייה ותחשבו כמה זה חשוך. ועזבו אתכם מהגדרות מפוצצות כמו הפרדת דת ומדינה. תחשבו על זה בהכי אישי, הכי קטן, הכי פשוט. המדינה פוסלת אותי. היא שולחת אותי לגרמניה או לקנדה או לקפריסין, שחלילה לא אתחתן עם האדם שאני אוהב על אדמתה, ורק אז, היא מוכנה לתת לי זכויות של אזרח נשוי
אפשר לחשוב שביקשתי כסף. שביקשתי הקלות. שביקשתי לעשות משהו שפוגע במישהו או שביקשתי בקשה מוגזמת, לא לגיטימית, פנטזיונרית .בכל פעם שעולה סוגיית הקהילה הגאה, אני שומע אנשים סביבי שמפצירים: "מה עוד אתם רוצים? אתם בכל מקום... בתקשורת, בבידור, בפוליטיקה. מכירים בכם. מקבלים אתכם. מה עוד אתם רוצים??"
אז הנה, אני פה, לענות לכם. אני רוצה להתחתן. אני רוצה לשרת 3 שנים בצבא, ולשלם מיסים, ולעשות מילואים, ולהתלונן על כמה שקשה פה וחרא פה ובלתי אפשרי פה, אבל אז, בסופו של יום, לדעת שרק פה, בבית שלי, אני יכול להיות אני, לחיות כמו שאני רוצה ובטח ובטח לממש את הזכות הבסיסית שלי לאהבה.
ואני אומר לכם, לא משנה כמה זמן זה ייקח, לא משנה מה נצטרך לעשות, אנחנו נעמוד עם חליפות לבנות ועם המשפחה מסביב ונבחר שיר לחופה ונתלבט בין סלמון לעוף ונתחתן פה, בבית שלנו. המדינה תיאלץ להכיר בזה, לא תהיה לה ברירה.
המאבק הזה הוא קריטי, לא רק לכאלה שמעוניינים להתחתן בנישואים אזרחיים, אלא לכל מי שמאמין בחופש הבחירה. היום זה אני, מחר זה אתם.
ולכל אלה שטוענים שחתונה אזרחית תהווה "סכנה לאחדות ישראל", אני מציע לכם לשבת ולחשוב טוב טוב עד כמה זה אבסורד שעל פי השקפת עולמכם, טקס שמטרתו לקדש ולממש אהבה, פוגע באחדות ישראל.
בחייאת, אנשים, לא מספיק קשה פה? המצח שלנו לא מספיק מקומט מדאגה? אנחנו לא מוצפים גם ככה במלחמות, בבלגנים, בטירוף ובשנאת חינם, שזה מה שאנחנו צריכים? לפסול, לסרס ולקבור אנשים שרוצים לחגוג אהבה??
נעם חורב, 29, פזמונאי וזוכה 2 פרסי אקו"ם. כתב להיטים למרבית אמני ישראל ביניהם אייל גולן, מירי מסיקה, הראל סקעת ועוד. בימים אלה מעביר סדנאות כתיבה מבוקשות
>> רועי יולדוס רוזנצוייג: "המדינה לא תמנע ממני להיות אבא"
