היציאה מהארון היא שלב מכריע בתהליך ההתבגרות של כל הומו ולסבית. לאחר גיבוש הזהות המינית בינך ובין עצמך, צריך לספר לחברים, ואז נשאלת השאלה איך לספר להורים, ואיך הם יקבלו את זה. אחד הדברים שמשאירים לסוף הוא לספר למשפחה המורחבת - ובעיקר לסבתא.
>> בגיל 63: דוגמנית העל חושפת את זהותה האמיתית
>> "החלטתי שאני עושה ניתוח לשינוי מין, ואם לא - אתאבד"
נהוג לחשוב שבני הגיל השלישי נגועים בהומופוביה, מפני שגדלו ב"עולם אחר", מפני ש"העולם השתנה", גם אם ההומופוביה עדיין לא מוגרה לחלוטין. אבל אם תגידו את זה לשרה ולתקוה, הן יאמרו לכם שאתם טועים - לא רק שהן סבתות גאות לנכדים הלהט"בים שלהן, הן גם צעדו בחודש שעבר במצעד הגאווה בירושלים כדי להפגין את תמיכתן בקהילה כולה ולקרוא למתן שוויון זכויות מלא.
"המשפחה החרדית שלי חינכה אותי לקבלת השונה"
"אני לא זוכרת אם נעמה סיפרה לי שהיא לסבית או שהבחנתי בזה לבד", מספרת שרה אביבי בת ה-92 על נכדתה נעמה. "בנעוריה היו לה כל מיני חברים, ואני לא זוכרת שהיא ישבה איתי לשולחן ודיברה על זה, אבל כנראה שהצלחתי לשדר לה שאני אוהבת אותה בדיוק כמו שהיא".
למרות גילה המתקדם, שרה ניצלה את הכושר הגופני המעולה שלה ויצאה עם נעמה למצעד הגאווה בירושלים השנה. הסטיגמה טוענת כי בני גילה אינם מחבבים את הקהילה הגאה, בלשון המעטה, אבל שרה דוחה את הסטיגמה הזו מכל וכל. "הנושא בכלל לא ראוי לויכוח", היא מכריזה. "זה עניינו הפרטי של כל אחד. אני אוהבת ומכבדת את נעמה ואת בת הזוג שלה, ומקווה שכל החשוכים וצרי המחשבה יבינו גם הם שצריך לקבל את כולם".
כשאנו שואלים למקורה של פתיחות המחשבה הזו, שרה מספרת כי למרות שבאה מבית חרדי, היא חונכה מנעוריה לקבלת השונה. "אבא שלי היה יהודי עם שטריימל וזקן", היא מדגישה. "באותם הימים, אם רצית לנסוע מירושלים לתל אביב בשבת, היית צריך ללכת לשער שכם, ושם לעלות על אוטובוס ערבי שנסע ליפו. כצעירה יצאתי עם חבריי לבלות על חוף הים בשבת בצורה הזו, וחזרתי במוצאי שבת עם אוטובוס של אגד. אבא שלי אף פעם לא העיר לי ושאל אותי אם הרכילות שאומרים עליי היא אמת – הוא ידע לקבל אותי כמו שאני. למרות שהיינו משפחה חרדית והלשינו עליי שאני מחללת שבת, הוא לא העיר לי. יכול להיות שמשם קיבלתי את זה, לדעת לקבל את השונה כפי שהוא, בטח ובטח אם הוא קרוב אליך".
ומה יש לה לומר על דעתה של התורה על ההומואים והלסביות? "אני יודעת מה כתוב בתורה. אבל אם היה קם היום מין רש"י או רמב"ם של המאה ה-21 – כלומר, מישהו חכם – הוא היה יודע לתת לזה הסבר מודרני: כך נולד האדם, אלו הם חושיו, זה אורח חייו. כל עוד האדם הוא לא גנב או פושע, צריך לתת לו לחיות את חייו".
"אני שכנעתי את עומרי לבוא למצעד"
גם תקוה חקיה בת ה-67 צעדה במצעד הגאווה בירושלים השנה, יחד עם בתה לימור ונכדה עומרי. אולי תופתעו, אבל הרעיון לצאת מגבעתיים לעיר הקודש היה דווקא שלה. "אני שכנעתי את עומרי לבוא למצעד", היא מתגאה. "דיברתי עם אמא שלו, ואמרתי לה: תקשיבי, בואי נלך שתינו ונזמין אותו".
על חוויותיה מהמצעד היא מספרת: "אני נהניתי! למרות שזה לא כמו המצעד שהיה בתל אביב, הוא היה הרבה יותר מאופק, כי בכל זאת, ירושלים והכול. בתל אביב אין דתיים שינפנפו לך מעל הראש, ובירושלים בשנה שעברה אפילו רצחו שם נערה. עד עכשיו זה עושה לי רע בלב. אני פשוט לא מבינה איך עדיין יש אנשים כאלה בורים. מה, מה יש לא לקבל?".
עומרי יצא מהארון בפני סבתו לפני כשנה, והיא קיבלה אותו באופן מיידי. אם כבר, החשש שלה היה איך להתנהג איתו עכשיו: "הדבר הראשון שעלה לי בראש זה לא לפגוע בו, לא להגיד משהו לא נכון. רציתי לחזק אותו. ואם אהבתי אותו לפני, אני אוהבת אותו כפליים עכשיו. הוא בן אדם משכיל, מקסים, הכול - אז מה זה משנה אם הוא סטרייט או גיי?".
לדעתה של תקוה הבעיה היא שורשית יותר: "אנחנו בישראל חושבים שאנחנו מתקדמים, אבל אנחנו מאוד מיושנים בדעות ובמעשים. אנחנו מפגרים מאחור. הבעיה שלנו היא בהסברה. צריך לדבר על זה בתקשורת, בטלוויזיה, להציג את הקהילה ולהסביר עליה. ככה אנשים יהיו יותר פתוחים. פשוט מדהימה אותי כל ההומופוביה הזאת. אני ממש פוחדת על עומרי, פוחדת שהוא ייפגע. בכלל, עצוב לי שיש ילדים שפוחדים לצאת מהארון כי הם חוששים ממה שיגידו. כל ילד בא מהשמיים, מתנה מאלוהים, ומה זה חשוב גזע, מין, צבע עור או נטייה מינית. אני רוצה שתכתוב שאני גאה. אני גאה בנכד שלי. אני הסבתא הכי גאה בעולם".