"הרגשתי שהשמיים נופלים עליי": כך מתאר שי פורת, היום מנחה קבוצות הורים בעמותת תהל"ה, את שהרגיש עת שבנו הדר בן ה-14 יצא מהארון בפניו. "זה הפך לסוד הפרטי שלי ושל זוגתי", הוא חושף, "לא סיפרנו לאף אחד ולמדתי איך להסתיר ולשקר. הייתי אומר שיש לו חברה, שהוא משקיע בלימודים, התרחקתי מאנשים כדי שלא ישאלו שאלות, ולא הזמנתי חברים הביתה כדי שלא יקרה מצב שבו הילד יגיע במקרה עם בן הזוג באותו הזמן. חשבתי שזה נורמאלי, אבל זה שאב ממני המון אנרגיות".
כעבור חמש שנים, בנו השני גל שהיה אז בן 16, יצא גם הוא מהארון. "אם כשהדר יצא מהארון התמונה המשפחתית המושלמת נסדקה, כשגל יצא מהארון זה כבר היה השבר הגדול", הוא נזכר, "אצל הדר היו סימנים, הוא היה ילד שמשחק בבובות. אצל גל, לעומת זאת, הייתה הפתעה גמורה, הוא היה ילד ספורטיבי מוקף בחברים, לא תואם את הסטיגמות שהיו לי".
"במשך שנה האשמתי את עצמי, חשבתי שעשיתי משהו לא בסדר", מעיד שי, "פתאום נזכרתי שלא שיחקתי איתם כמעט במשחקים של בנים, לא לימדתי אותם איך עושים על האש או איך משתמשים במקדחה. לקח לי זמן להבין שאין לי שום השפעה על הנטייה המינית שלהם".
איך התמודדת עם זה?
"לא באמת התמודדתי. לא שיתפתי אף אחד במה שעובר עליי, לא הבעתי רגשות. לא הצלחתי לבקש עזרה".
למה, בעצם?
"תמיד הייתי בסביבה גברית, שבה מדברים על כדורגל, אוכל ונשים, ולא מדברים על מה שמרגישים כי זה סודק את הדמות הגברית שלנו. לא יכולתי להגיד שכואב לי, שאני פוחד וחרד על הילדים".
"כשהילד או הילדה יוצאים מהארון, ההורים עוברים תהליך שכולל כעס, לפעמים הכחשה ואפילו אבל", מסביר ד"ר גבע שנקמן לכברג, פסיכולוג קליני מומחה, "אצל אבות, ההומוסקסואליות של הילד עלולה להיחוות כמו ערעור הגבריות שלהם עצמם. זאת, בייחוד כאשר הילד נתפס כשלוחה של האב, וכשהאב גדל בסביבה 'גברית' המכוונת לתפקידי מגדר".
לדבריו של ד"ר שנקמן לכברג, בישראל, ההפנמות המגדריות הסטריאוטיפיות בולטות במיוחד. "הגבריות בישראל היא מאצ'ואיסטית, גם בגלל הבולטות של הדת היהודית בציבוריות הישראלית, וגם בגלל המסלול הצבאי והמלחמות באזור. הדברים האלה מגדירים את העמדות החברתיות והמגדריות שלנו, ומייצרים קשיים ביציאה מהארון".
"גברים רבים גדלו במקום שבו 'הומו' או 'נקבה' הם שמות גנאי נפוצים, והם מפחדים שהילד שלהם יסבול מבריונות, ולכן מעודדים את הילדים להיות אובר-גבריים", הוא מסביר, "כך, הם למעשה עלולים לעורר קונפליקט גדול יותר ביציאה מהארון עבור הילד, או לפתח אצלו הומופוביה מופנמת".
אפשר לומר שקל יותר לצאת מהארון מול האם מאשר מול האב, לאור הדברים שציינת?
"אין תשובות מוחלטות בנושא, אבל יש מחקרים מסוימים שמדברים על כך שהנטייה של רוב הילדים היא לצאת מהארון קודם מול האימא ורק אחר כך מול האבא, ייתכן מתוך חשש מתגובת האב. אבל, בסופו של יום זה תלוי בדינאמיקה המשפחתית ובערכים של שני ההורים, ויש גם מקרים הפוכים".
"גברים לא נותנים מקום לכאב"
שבע שנים לאחר היציאה מהארון של בנו הבכור, כשהוא עדיין שומר על הנושא בסוד, הגיע שי פורת לקבוצה של עמותת תהל"ה, שמפעילה קבוצות תמיכה להורים לילדים גאים. "לא חשבתי שאני זקוק לזה, חשבתי שהכול אצלי מושלם כי קיבלתי את הילדים ולא זרקתי אותם מהבית. למעשה, הלכתי כי רציתי להפוך למאמן אישי בעצמי", הוא משתף, "לא הבנתי אז שקבלה היא מושג רחב, ועצם זה שעדיין הסתרתי את העניין - אומר שלא קיבלתי אותם באמת".
את מה שקרה במפגש הראשון, הוא עצמו לא צפה: "הייתי צריך לומר לראשונה שיש לי שני בנים הומואים. ככל שסיפרתי את הסיפור בכיתי יותר, שיתפתי בכאב שלי וגיליתי פתאום את הרגשות שהדחקתי, שהיו בארון. הידיעה שכל ההורים בקבוצה נמצאים במצבי שחררה אותי, ונפתח בי ערוץ רגשי חזק".
כשהגיע לקבוצה, היה פורת האב היחיד בקבוצה של אימהות, שהגיעו ללא בני זוגן. "בעיניי, נשים בדרך כלל מתמודדות טוב יותר עם רגשות וכאב. אנחנו, לעומת זאת, מעדיפים להמשיך הלאה ולשדר שהכול בסדר. למדתי שצריך לתת לכאב מקום". היום, הוא מנחה בתהל"ה כ-15 קבוצות של הורים לילדים גאים, ובשלוש השנים האחרונות - גם קבוצה המיועדת לגברים בלבד הנקראת "קומזיץ בסלון".
למה בעצם לפתוח קבוצת אבות?
"כשהייתי האב היחיד בקבוצה, הבנתי פתאום עד כמה קשה לגברים להתמודד עם מה שהם מרגישים ולשתף את הסביבה. לא מלמדים אותנו להביע רגשות. הרגשתי שמישהו שכח את הגברים, ורציתי לעזור לאבות שנמצאים במצבי לעבור את מה שאני עברתי. בקבוצה של גברים, קל יותר להביע רגשות מבלי להרגיש מאוים או לחשוש מפגיעה בגבריות או באגו מול נשים. יש לנו אחוות גברים ואנחנו יוצרים מקום בטוח לחברים בקבוצה".
>> אחת ולתמיד: האם פופרס באמת מסוכן לכם?
>> "להיות שחקן פורנו בישראל זה לא פשוט בכלל"
כיצד השפיע התהליך שעברת על הקשר שלך עם הילדים?
"תמיד רציתי להיות אבא נוכח יותר מבחינה רגשית, ובמשך שנים לא הצלחתי. היום, הרווחתי את הקשר הרגשי. יש לנו קשר פתוח וקרוב יותר, הילדים משתפים אותי בדברים והאבהות תפסה מקום יותר משמעותי בחיים שלי. אני בטוח שהילדים שלי גאים בי מאוד על הדרך שאני עושה".