>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
זה התחיל בבוקר עם הפרסום בדבר הצעת חוק "ברית הזוגיות האזרחית", שהונחה על שולחן הכנסת. אותה הצעה מדוברת שצפויה לאפשר לאלפי הומואים, לסביות ורבים אחרים שאינם יכולים או רוצים להינשא ברבנות, ליהנות משוויון זכויות בנישואים במדינה ההרבה יותר יהודית מדמוקרטית.
החגיגה המשיכה עם כותרות המהדורה המרכזית, שם דווח לראשונה כי שרת הבריאות יעל גרמן צפויה ליזום מהלך שישים סוף לאפליה בשירותי פונדקאות בישראל, ויאפשר לזוגות גאים להביא ילדים לעולם בדרך זו, בדומה לזוגות סטרייטים. תוך יום אחד שינו כותרות כלי התקשורת בישראל את מציאות חיי וחייהם של אלפים כמוני: אפשר להתחתן ולהביא ילדים לעולם. חתן כבר יש. שמישהו יחזיר לי נקודות מביטוח לאומי.
"תנו לי לחיות את חיי"
איך התרגשו כולם נוכח "הבשורה להומואים בישראל" לפני כשנה וחצי עם המלצות ועדת מור יוסף, שהתגלו זמן קצר אחר-כך כמפלים ופוגעניים הרבה יותר; כמה פעמים שמעתי פוליטיקאים ואישי ציבור נשבעים לא להירגע עד שיהיה שוויון לכולם; את הדמעות שצצו בעיני נוכח ההבטחות של ח"כ זה או שר אחר במצעדי הגאווה בשנים האחרונות שלוו כמעט תמיד במחיאות כפיים סוערות מצד הקהל הנרגש והאופטימי.
רגעי הנוסטלגיה המרגשים שפקדו אותי, התחלפו מהר מאד במציאות בה אני עדיין חי: זה קרה בין הרגע בו העברתי עוד כמה עשרות אלפי דולרים לטובת הליך הפונדקאות בחו"ל לבין ההודעה שקיבלתי מנציגת חברת הביטוח שאמרה לי שלא אראה מהם שקל אחד על ההליך כי "זה לא מכוסה, בהתאם לחוק".
אז קיבלתי החלטה: אני מפסיק להתרגש, לצפות ולהתאכזב בכל פעם מחדש כשמכריזים על "מהפכה" במעמד חברי הקהילה בישראל. נמאס לי מאמירות שיביאו עוד לייק, שייר או מונח של רשת חברתית שתצוץ בקרוב. אני דורש מעשים. אני אומנם מברך את הממשלה החדשה על האמירות בעד זכויות להט"ב ושמח כל פעם מחדש לשמוע את יאיר לפיד מביע את מחויבותו לקהילה הגאה ולקרוא פוסט גיי-פרנדלי בפייסבוק, אבל ת'כלס קצת התעייפתי מאמירות.
מעבר לזה, עדיין קשה לי לקבל את העובדה שאני צריך לקבל אישור מהמדינה לאהבה שלי ולדרך בה אבחר להביא ילדים לעולם. אז תסלחו לי אם אני מסרב לגהץ את הטוקסידו, אבל אני פשוט מבקש שייתנו לי לחיות את חיי בלי אפליה על רקע גזע, מין, מוצא או נטייה מינית.
וכדאי שזה יקרה כמה שיותר מהר, כי שיוויון הזכויות שיגיע בסופו של דבר (והוא יגיע), הולך לשנות את חייהם של אלפי הומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל, אבל עבור יותר מדי אנשים זה יהיה כבר מאוחר מדי.
"לא מבקש שיאהבו אותי"
לפני מספר שבועות פגשתי זוג הומואים בשנות ה-70 לחייהם. שיחת היכרות מנומסת התפתחה לאישית, וסיפרתי להם על הליך הפונדקאות שבן זוגי ואני מצויים בעיצומו. הם לא יכלו להסתיר את התרגשותם. שאלו שאלות, התעניינו, אפילו הזילו דמעה. אז הסבירו לי שאם היו צעירים ב-10 שנים אולי עוד היו חושבים על זה, אבל הם כבר פספסו את הרכבת. בהמשך שטחו בפניי את סיפור חייהם: איך הכירו לפני 30 שנה, התאהבו וניהלו קשר סודי במשך מספר שנים עד שלא יכלו עוד ויצאו מהארון. איך בהמשך אימצו כלב ועוד אחד, טיפחו גינה ובנו יחד בית, אבל תמיד הרגישו שמשהו חסר, תמיד רצו להקים משפחה יחד. הם ניסו ב"הורות משותפת" עם אישה אבל זה לא הסתדר והליך הפונדקאות עוד לא היה מוכר כמו היום. כך, ויתרו על חלומם להיות הורים. "יש לך מזל גדול שנולדת בתקופה הזו ולא לפני 40 שנה", אמרו לי בחיוך.
החלום שלהם בקלות יכול היה להתגשם אם המצב הבלתי מתקבל על הדעת, בו קבוצת אנשים חשוכים קובעת איזה אהבה ראויה יותר ואיזה פחות, מה מותר ומה אסור - היה נעלם מהעולם.
בני הזוג החביבים, כמוני וכמו כל אדם במדינת ישראל, זכאים ליהנות מכל השירותים שמקבלים אזרחי ישראל - בלי טובות; לקבל את החופש לבחור להתחתן או לא להתחתן, להביא או לא להביא ילדים לעולם באמצעות פונדקאות או בכל דרך אחרת שיבחרו; מגיע להם צדק חברתי ושוויון זכויות מלא, מגיע לכולנו.
ולא, לא כי מדינת ישראל אוהבה פתאום הומואים או לא אוהבה הומואים, לא משום שהיא בעד לסביות או נגד; לא בגלל ש"הקהילה הגאה היא כוח פוליטי" או משום שזה "טרנדי", אלא בגלל שאנחנו בפאקינג 2013 וכולנו שווים. ולא אכפת לי מהסכמים קואליציוניים, הבטחות צריך לקיים.