>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
תמיד הרגשתי שונה. עוד ביסודי היה לי ברור שאני שונה מכולם, רק שזה לא העסיק אותי. חייתי בעולם משלי. עולם של פנטזיות, דמויות דמיוניות מספרים ועולם שלם של ידע שנפתח בפניי.
שמי אוריה, אני גר במושב אי שם בארץ. עברתי מסלול דתי-לאומי טיפוסי מאוד: גנים דתיים, יסודי ממלכתי-דתי, חטיבה דתית, ישיבה תיכונית של בנ"ע (בפנימייה) וישיבת הסדר. עשיתי שירות צבאי של שנה וארבעה חודשים כמקובל אצל בני"שים (בני ישיבות). קיבלתי את החינוך הסטנדרטי המצופה מהמוסדות האלה שהיה שונה משמעותית ממה שקיבלתי בבית: הקפדה על מצוות שכלל לא ידעתי על קיומן, עבודה על המידות, שיח אמוני בנוגע לקשיים - כל הדברים האלה ועוד קיבלתי מהמוסדות ישר לווריד.
המפגש עם "הומוסקסואליות" בכיתה ו'
בהפסקות, כמעט תמיד נשארתי בכיתה יחד עם האנציקלופדיה בספרייה הכיתתית. רכישת ידע עניינה אותי יותר מחברים בצורה ניכרת. למרות זאת, אנשים חיבבו אותי. קיבלתי את הכינוי "אנציקלופדיה מהלכת", ובאופן כללי אנשים ראו אותי כילד נחמד ושקט. זכור לי במעורפל שבאחת הפעמים כשהגעתי לערך "הומוסקסואליות" באנציקלופדיה בכיתה ה'-ו', חשתי הרגשה מוכרת. חוץ מזה, זכורות לי הכותרות בעיתונים שמדברות על אנסים\פדופילים וחשבתי במעורפל שאולי יש לזה קשר למה שאני מרגיש. עד סוף היסודי חייתי בשלום עם עצמי לגמרי.
ואז הגיעה חטיבת הביניים. מהר מאוד התחלתי לפתח מודעות חברתית ולקלוט שאני שונה מכל מי שמקיף אותי. חברים שלי מתחילים לדבר על בנות, כלומר לדבר על משיכה מינית לבנות, וזה היה לי מוזר מאוד ומפחיד להבין שאני שונה מהם ומרגיש הפוך מהם. מהר מאוד סיגלתי לעצמי זהירות יתרה במה שאני אומר על בנים ובנות, שלא בטעות יגלו את הסוד הנורא שלי. לפעמים אפילו שיקרתי ודיברתי על בנות או ספורט כדי להיות "כמו כולם". הספקתי ללמוד בעיקר את הסטראוטיפים, ומיהרתי להתרחק מהם ככל שאני יכול, אפילו ביני לבין עצמי. כתבתי יומן בזמנו והעזתי בשלב מסוים לכתוב את זה שם, אם כי ברמיזה ובקטן.
הסתובבתי מפוחד שהסוד יתגלה, וככל שהזמן עבר התמכרתי יותר לשקר. למדתי לשקר בצורה תכופה יותר, גם בתחומים אחרים. הייתי מספר סיפורים לחברים ומשנה את הפרטים כדי שיחבבו אותי יותר. בו זמנית, התחלתי להתאהב בחברים שלי לכיתה. הייתה גם משיכה מינית שהתבטאה בפנטזיות אקראיות שניסיתי להדחיק בכח. היה לי הכי קשה מבחינה מוסרית להמשך לחברים שלי, זה פשוט הרגיש לי לא בסדר. בקפיצה לסוף הישיבה התיכונית - אחרי התחבטויות רבות בחטיבת הביניים, השלמתי עם ההווה: כרגע אני הומו.
מנסה להבין - מה הקב"ה מצפה ממני?
לאורך כל התהליך קראתי מדי פעם על הומוסקסואליות באינטרנט, אך בעיקר התעניינתי בצפייה בהומואים בכל דרך אפשרית (כן, הבנתם נכון). הקושי המרכזי שלי בישיבה התיכונית היה אמוני. אם בהתחלה הרגשתי קושי להיות "שונה מכולם", אז עכשיו התחלתי להתרכז בשאלות קיומיות על מקומי בעולמו של הקב"ה ועל היחסים שלי אתו ומה הוא "חושב" עליי ומצפה ממני לעשות. אחרי הרבה התחבטויות ביני לבין עצמי יחד עם לימוד אמונה לקראת הבגרות במחשבת ישראל הגעתי למסקנה שלא יכול להיות שאין סיבה לקיום שלי. לא סתם אני הומו. גם אם היה לי קשה לדמיין בכלל עתיד חיובי כהומו שהוא גם דתי, ידעתי באמונתי, שלא יתכן שנועדתי לחיי אומללות בגלל משהו שאלוהים נתן לי.
האמנתי, ועדיין, בטובו ובהשגחה הכללית והפרטית שלו, מה שעזר לי להתלות על תקווה כלשהי לגבי העתיד, גם אם מהולה בהרבה חששות ודכאון באשר לדרכים המעשיות העומדות בפניי.
סוף כיתה י"ב. אחרי שנושא הומואים דתיים עלה איכשהו באחד הימים, הרגשתי צורך לשתף עם חברי הטוב את התרשמותי ממה שעלה בלי לחשוף את עצמי. עם זאת, בדיעבד אני יכול להגיד בבירור שרציתי כבר לדבר על הנושא, פשוט לא העזתי להגיד את זה מפורשות. לא התכוונתי לספר, אבל חבר שלי הבין. למורת רוחי, הוא הגיב בצורה קשה. בהתחלה הוא נעצב ונכנס להלם ואז הוא התחיל להתווכח איתי בלהט. הוא אמר שלי שלא יכול להיות שאלוהים יאסור על משהו שאי אפשר לשנות ודברים דומים שאז לא לגמרי ידעתי את התשובות עליהם.
היה לי קשה. זו הייתה הפעם הראשונה שדיברתי על הנושא עם מישהו בעולם, ועוד חבר טוב. עם זאת, לקחתי אוויר והתווכחתי אתו עם כל פיסות הידע שהספקתי לצבור ועם ההיגיון הטבעי שלי. הוא לא השתכנע לגמרי, אבל עניתי לו תשובות די טובות. כעבור כמה חודשים, אחרי שנרגעו הרוחות, חזרנו לדבר על הנושא שוב ונשמע שהוא מקבל אותי לאט לאט. הוא שאל שאלות נוספות והפעם הייתי מוכן יותר ועם הזמן דברים התבהרו.
רוצה לדבר עם הרב על "נטיות הפוכות"
פה כבר התחלתי את ההסדר בשיעור א' (שנת הלימודים הראשונה בישיבה, גיל 18). עם כל השיגעון של תחילת שנה והלימודים האינטנסיביים והמסגרת החדשה, לא חשבתי הרבה על זה שאני הומו. הייתי עסוק בלימוד גמרא, תיקון המידות, לימוד הלכה, לימודי אמונה ודברים דומים עד מעל הראש. בקפיצה לשיעור ב', גיל 19, החלטתי שאני רוצה לדבר עם אדם נוסף על מה שמסתובב אצלי בבטן ובראש.
הייתי לקראת גיוס וזה גם גרם לי לעסוק בעתיד. יום אחד סימסתי לרב שלי שאני רוצה "לדבר אתו על נטיות הפוכות". אפילו לא העזתי להסתכל על המסך בזמן שאני כותב. אחרי שעתיים ישבנו לשיחה בת שעה וחצי. הוא הגיב פשוט מעולה מבחינתי. הבחנתי שגם הוא חווה את הקושי הרגשי שלי ובכלל, היה ברור שגם לו לא פשוט לדבר על זה וכל הסיטואציה. בכל זאת, הוא אמר לי "כל הכבוד על האומץ" לבוא ולדבר על זה, ושהוא מכיר את הנושא וקרא עליו. אמרתי לו שאני רוצה לחכות עם ההחלטות המעשיות לשיעור ד', כלומר לאחר הצבא. העיקר שהוא הגיב לי כמו שהוא הגיב, זה מה שהייתי צריך לשמוע - שאם אני מספר את זה לא רק שאף אחד לא אוכל אותי, אפילו מקבלים אותי. זה פשוט החייה אותי.
הגיוס לצבא והמפגש עם הרב רון יוסף
התגייסתי. עברתי טירונות ושירתי ביחידה עורפית. בצבא עברתי את השינוי הגדול, אז התחילה העונה השנייה של 'סרוגים' עם דמות ההומו הדתי והתפוצץ המקרה של הרב אלון.
שני הדברים האלה גרמו לי לחשוב שוב על העתיד שלי ואיפה אני רוצה למצוא את עצמי. אחרי חשיבה של זמן מה, התחלתי לחפש מידע באינטרנט וקראתי על כנס של הו"ד עם 'בת-קול' ו'חברותא'. התרשמתי ממה שהו"ד דיברו עליו - זה בסדר להיות הומו ודתי ואפשר לחיות חיים טובים תוך כדי שמירת ההלכה.
פניתי להו"ד - ארגון של הומואים דתיים, ודיברתי עם הרב רון יוסף. היה לי מוזר לדבר עם אדם זר על זה שאני הומו אבל רציתי לקבל תשובות. אם אכן יש דרך להיות הומו דתי באמת - אני רוצה לשמוע. שאלתי הרבה שאלות וקיבלתי תשובות טובות. התחלתי להרגיש מחובר לאידאולוגיית הארגון ולהאמין במטרות הארגון.
חזרתי לישיבה לשיעור ד'. התחלתי לצאת מהארון בקצב די מהיר. סיפרתי לחבר הכי טוב שלי, שלקח לו זמן לעכל ואז קיבל אותי. עניתי לכל שאלותיו ודיברנו הרבה על הנושא. אותו הדבר עם רב נוסף שהיה לי של אותה שנה. גם הוא שאל הרבה שאלות וגם לו עניתי. בהתחלה הוא דאג לי, ובהמשך הוא הבין טוב יותר אותי ואת מהות הנטייה. סיפרתי לעוד ועוד חברים, במעגלים מתרחבים, ורובם הגיבו בסדר (הקשיבו לסיפור שלי, הנהנו והמשיכו הלאה כאילו כלום) עד מצוין (מחמאות על האומץ, שאלות רבות מתוך עניין). הגעתי לעשרות חברים בישיבה כשסך כל התלמידים היה קצת מעל מאה.
בו זמנית, סיפרתי דרך הפייסבוק לחברים מהעבר. מהישיבה התיכונית, מהצבא, מהטירונות. אנשים נשואים דיברו עם הנשים שלהם על הנושא בעקבותיי ושמעתי סיפורים על דיונים בשולחן שבת עם כל המשפחה ודיונים עם כל החבר'ה מהשכונה בעקבות הסיפור שלי. הרגשתי שייך, שלם עם עצמי הרבה יותר, ושאני עושה מעשה חשוב שמהדהד לא רק בישיבה אלא גם ברחבי הארץ. לא יכולתי להרגיש טוב יותר. סיפרתי לבנות ובני דוד, האחיות ואז ההורים. כולם הגיבו טוב פחות או יותר, למרות שלהורים היה קשה בהתחלה. הייתה לי סבלנות ועניתי לשאלות שלהם. עם הזמן גם הם קיבלו.
השיחה הגורלית עם ראש הישיבה
ואז הגיע סוף שיעור ד'. אמנם דיברתי עם רוב הרבנים בישיבה (ארבעה מתוך שישה), אבל דילגתי על רב משמעותי אחד - ראש הישיבה, ולא במקרה.
לכולם היה ידוע שמדובר באדם סגור מחשבתית ששואף שהישיבה תהיה "בועה" (מושג שלו) שתהיה סגורה מהעולם "שבחוץ". מסתבר שהוא ידע עליי כמה חודשים לפני שדיברנו על זה לראשונה.
הסיפור מתחיל בשבת של השיעור שלי (בני גילי) בה הם נסעו מחוץ לישיבה ואני בחרתי להישאר. חברים בישיבה הופתעו מאוד ועשו מזה עניין. כל כך הגזימו, שהתחשק לי לכתוב שיר שיבטא מה שאני מרגיש. עשיתי את זה פעמים רבות לפני כן, ואנשים הגיבו בחיוב לשיריי וביקשו ממני לתלות עוד שירים.
השיר שכתבתי דיבר על כבשה שעוזבת את העדר בלי להוציא הגה. מתחילים לתחקר אותה למה היא עוזבת והיא מסבירה. העדר נעלב, הכבשה מנסה להסביר שוב שאין מה להיעלב אבל העדר מצקצק בלשון בכל מקרה, והכבשה עוזבת. בסופו של השיר, הכבשה בסדר וגם העדר בסדר. המסר שלי היה שלא יקרה שום דבר, אם אדם אחד יעשה משהו שונה מכולם מדי פעם. תליתי את השיר על לוח המודעות של הישיבה, למורת רוחו של ראש הישיבה שלי שלא ראה בעין יפה שבחרתי להישאר שבת בישיבה (?!) ולא אהב את השיר.
בשיחה פרטית, הוא הסביר לי שחוץ מזה שהוא נעלב ממה שהכבשה אמרה לעדר (כמה אירוני) בפירושו שלו למה אני התכוונתי, הוא פיתח תיאוריה שלמה איך השיר והשבת הם הוכחה לכך שאני מתריס נגד הישיבה ורוצה להטיף ללהיות שונה "דווקא" (או משהו כזה).
כמובן שכל זה היה מופרך ולא נכון, וניסיתי להסביר לו את זה אך הוא לא קיבל את הדברים. הוא היה משוכנע בצדקתו בצורה עיוורת. הוא הציב לי תנאים להישארות בישיבה: א. להפסיק לספר לאנשים שאני הומו ולא לדבר על הנושא יותר ב. לא לתלות שירים יותר בישיבה ג. להפסיק ללמוד אמונה עם חבר'ה צעירים ולא ללמוד עם אנשים חדשים.
"פתאום לתלמידים בישיבה מפריע שאני קיים"
הייתי בשוק טוטאלי מכל זה, וגם עברתי סערת רגשות שלא חוויתי בימי חיי. חוץ מהעלבון מהתנאי השלישי (אז אתה בעצם אומר לי שהאמונה שלי פגומה לדעתך?), הייתי מפוחד מהסמכות האינסופית והכוח שלו עליי (דיקטטורה, אם לא הבנתם) ומההסתרה שצפויה לי אם אסכים לתנאים ואשאר בישיבה, כמו שאני רוצה.
הוא, מצדו, הסתתר מאחורי "הקו החינוכי של הישיבה", שמשמעותו כמובן הפחדים והחרדות האישיים שלו. הסכמתי לתנאיו בלב כבד בתקווה שאצליח לעמוד בהם כדי שאוכל להמשיך בלימודים שלי, וכן משום שחשבתי שאין שום סיבה שאצטרך לקום ולעזוב ולתת לו לנצח.
כעבור כמה חודשים, שני תלמידים צעירים החליטו שמפריע להם שאני נמצא בישיבה ושוב הדרקון התעורר לחיים ולקח אותי לשיחת אזהרה (על זה שאני קיים, כנראה, כי לא עשיתי שום דבר). הוא המשיך לתחזק את התדמית האנטי-חינוכית שלו ע"י זה שהוא הרגיע אותם וסיפר להם על התנאים ואותי הוא המשיך להפחיד.
למרות הקושי והרגשת 'האח הגדול' שרדפה אותי, המשכתי תוך כדי אמונה בצדקת דרכי. בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים נוספים, קיבלתי פנייה להשתתפות בסרט תיעודי על הומואים דתיים משמיניסטים מישיבה תיכונית במרכז הארץ. נתתי הסכמה עקרונית עם ההסתייגויות של אנונימיות מוחלטת ובלי להזכיר את הישיבה (הם לא ידעו על הסיפור עדיין).
אחרי שבועיים בערך מסתבר שאיכשהו עובדת הסכמתי העקרונית יצאה מחוץ למגמה לתקשורת והגיעה לבוגר ישיבת ההסדר. אותו בוגר פגש את ראש הישיבה שלי בחתונה וסיפר לו. למחרת הוא זימן אותי לשיחה בה הוא הודיע לי על סוף לימודיי בישיבה.
מאמין שיהיה טוב
הוא לא בירר איתי ולא כלום, ואני לא מדבר בכלל על התייעצות עם הרב שלי או אנשים אחרים. לבד (כבר אמרתי דיקטטורה, נכון?). באותו יום החלטתי שאני מפסיק לפחד ממנו ומזה שהוא ראש הישיבה והכול והתחלתי להטיח בו את כל מה ששמרתי בבטן וכל מה שעומד לזכותי. הסברתי לו שאין לו שום סיבה להעיף אותי ושלא הפרתי את התנאים שלו. מדובר בחיים האישיים שלי והוא לא יכול לעשות את זה. התווכחנו במשך שעה וחצי אבל ללא הועיל. הוא החליט. כתבתי מכתב פרידה בו אני מגולל את הסיפור בצורה הכי יבשה ועניינית (שלפחות צד אחד ישמור על הגינות) והשארתי אותו ככתב הגנה אחרון בידיעה שעכשיו יסלפו את הדברים. כמו שחשבתי, הדברים סולפו וראש הישיבה עשה שיחה לכל הישיבה וסיפר עליי ועל הסיבות בגללן הוא העיף אותי.
אני לא מסכן או חסר אונים וכבר הספקתי להתאושש סך הכל מהסיפור המטורף הזה. בכל אופן, אני אישית הרגשתי ניצחון. הרגשתי שזה שהנושא נפתח לדיון בצורה כל כך רחבה בישיבה ומחוצה לה נזקף לזכותי ואף רבים פיתחו דעה חיובית ומקבלת בעניין.
נכון, הקרבתי משהו משמעותי אבל אני מרגיש שהתוצאות שוות את זה. אני שלם עם עצמי יותר מתמיד, יש לי מעגל חברים אוהב ותוכנית די סגורה לגבי העתיד האקדמי והמקצועי שלי. עדיין פעיל בהו"ד ושמח להיות מסוגל להמשיך להשפיע על עתיד ההומואים הדתיים, החברה הדתית והחברה בכלל.
בבוא הזמן אני אמצא את בן הזוג לו אני מקווה, שיהיה דתי שומר הלכה ולטעמי כמובן. אני אופטימי כמו תמיד ואני משתדל להפיק את המיטב מכל רגע בחיים האלה, גם אם הוא קשה וגם אם הוא פשוט וטוב. כי אם אין סיבה לקיומנו כאן – אז לשם מה אנחנו פה בכלל?
