>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
מגיל הנעורים שמתי לב שהעיניים שלי מסתכלות בכיוון שונה, אחר מהכיוון אליו מביטים השאר סביבי. פחדתי לתת לזה שם. חשבתי שזה משהו שיעבור עם הזמן. כולם תמיד דיברו על נשים וחתונה, על הגוף הנשי, אבל לי זה לא עשה כלום, הרגשתי חייזר. שמי מנחם אני בן 49 נשוי כבר 27 שנים ואב לארבעה ילדים. אני משייך את עצמי לזרם החרדי לאומי, בוגר ישיבת הסדר.
30 שנה אחורה - פחד משתק
מצד אחד כל כך רציתי להתחתן ולהקים בית נאמן בישראל ולהביא צאצאים שימשיכו את שמי אבל ידעתי בתוך תוכי שאני עושה את זה מתוך אילוץ וכפיה, גם אם הם היו בצורה לא ישירה. לפני 30 שנה אף אחד לא העז לדבר על הנושא הזה. זה היה טאבו מוחלט. אפילו לפסיכולוג חששת ללכת שמא מה יגידו, מה יחשבו ואיך תיראה בעיני החברה שבה אתה חי.
שנה לאחר שסיימתי את ה"הסדר" וזמן קצר לפני לימודיי האקדמיים החלטתי להתייעץ עם פסיכולוג לא דתי, אבל אחד שהבין את העולם ממנו באתי. הוא לא ניסה בשום רגע לגרום לי לעזוב את אורח החיים שלי, להיפך. הוא אמר לי שכדאי שאלמד לשלב בין שני הצדדים שבי במידת האפשר.
אחרי תקופה ממושכת של שיחות ייעוץ וטיפול, הבנתי סופית שאין לי משיכה מינית לנשים. ניסיתי לשכב עם אישה לא דתיה שטיפלה בנושא מיניות, אבל כמו שאומרים – התכווצות. לא הייתי מוכן להשלים ולקבל את העובדה שאני לא אתחתן. בזמנו לא היה מושג של "יציאה מהארון".
האפשרות היחידה הייתה להיות חילוני, לעבור מקום מגורים, ו"אלוהים גדול" כמו שאומרים. לא רציתי את זה. פחדתי פחד מוות. כמובן שהתבטאויות בנושא הומוסקסואליות, כאשר נאמרו, בעיקר במרומז, היו נוראיות וקשות עד מאד. הרגשתי מלוכלך, טמא, משוקץ. רגשות שליוו אותי במשך עשרות שנים מאז - גם אחרי שהתחתנתי וגידלתי ילדים.
כשאין לך אף חבר או אדם לספר לו, לשתף אותך בכאב הנפשי ובייסורים הרבים שאתה עובר, אתה הופך אט אט עם השנים לאדם אחר שאתה בעצמך לא מכיר אותו באמת. אתה נהפך לשחקן, למכונה שפועלת אוטומטית.
למרות הכל, ובמשך כל זמן לימודיי האקדמיים, ניסיתי לצאת עם בנות. כמובן שלא עלה על דעתי לספר על כך. ניסיתי וניסיתי, ולא היה בי שום רגש.
מצד שני, כאשר ראיתי בחור יפה תואר כל חושיי בערו בי, הגוף היה מלא רעידות, העיניים החלו להסתובב והלב, אוי, כמה שהלב ידע את האמת. ונלחמתי בזה, בצורות שונות. מקלחות קרות, צביטת העור, תלישת שערות אפילו. הכל רק שזה ייעלם. שאני לא אעשה משהו. גם היום, כשאני נזכר בזה, אני מרגיש רע.
"התחתנתי עם אישה - וביטלתי את עצמי"
אחרי שנתיים וקצת, הכרתי מישהי שהיו לנו תחומי ענין משותפים, השיח היה חברי, כמעט כמו בין אח לאחות. רגש? אליה? מצחיק, אבל גמלה בליבי ההחלטה להתחתן איתה - וכך קרה. נתתי את כל מה שיכולתי לאשתי, לילדים. וממש ביטלתי את עצמי.
מצד אחד שמחתי שהנה סוף סוף אני עושה את מה שרוצים ומצפים ממני, ובאמת שרציתי להשקיע את כל כולי לכך. מצד שני, ידעתי ואמרתי לעצמי: מנחם, זה לא באמת מי שאתה. אתה משקר. אתה טועה.
והיו נפילות. מי שנשוי ויאמר שהוא לא נופל – לא דובר אמת. וכשאני אומר נפילות, אני מתכון גם לאוננות (על גברים), גם לבגידות במקומות חשוכים ואפלים (גם אם לא הולכים "עד הסוף"). אני מתבייש בכך ומייסר את עצמי עד היום על המצב הנוראי הזה, אבל מי שלא נמצא במצב הזה לא יכול, וחשוב לי להדגיש גם, אין לו שום זכות, לשפוט אותי או להעביר ביקורת ולצאת בדברי תוכחה.
"מגלה את ארגון הו"ד"
דמעות כה רבות זלגו מאז אותו יום. אם היה אפשר מאז ועד היום לאסוף למקום אחד את כולן, אני חושב שמפלס הכינרת היה גבוה בהרבה. השנים עברו והמצוקה הנפשית רק התעצמה. היו תקופות שהדיכאון גרם לי לאי תפקוד יומיומי.
למשפחתי תירצתי זאת בתור לחץ בעבודה, דאגות הפרנסה ומה לא? הלכתי אפילו לבדיקות רפואיות, הכל רק שהסוד הנורא לא יתגלה. כמעט 30 שנה של סבל נפשי בלתי אפשרי. בלי אדם עמו יכולתי לדבר או לשתף. ריבונו של עולם, איך זה?
לפני ארבע שנים שמעתי על ארגון הו"ד – הומואים דתיים. זה היה אחד מרגעי ההלם של חיי. לא האמנתי שמישהו יעז ויקום ויעשה דבר כזה. שינסה מתוך העולם הדתי והתורני להעלות את הנושא לדיון בתוך הציבור הדתי מבלי שייסקל.
מיום ליום התחלתי לעקוב אחרי הפעילות של הו"ד, הראיונות בתקשורת ובחודש יוני 2009 החלטתי בפעם הראשונה בחיי לכתוב דוא"ל להו"ד ולבקש עזרה. שמעתי על הרב רון שיצא מהארון, ולא ידעתי איך לאכול את זה. זה היה בשבילי משהו שבחלומות הכי ורודים שלי לא חשבתי שיקרה לעולם.
לאחר כמה שבועות צלצלתי לרב רון, והתחלנו לדבר. אני מודה לאלוהים ששלח אותו לעשות הצלת נפשות בעולם הזה.
ההקלה של השיתוף, שקיימת אוזן קשבת ומחזקת אותי רוחנית ואמונית הצילה אותי. לא האמנתי איך עד אז הייתי מין רובוט לקיום המצוות. מאותו הרגע בו נפגשתי עם הרב רון ועד היום - מתי שאני צריך אוזן קשבת, עצה טובה, הוא שם בשבילי.
אף פעם לא אמרתי את זה לרב רון, אולי עכשיו זו ההזדמנות הטובה ביותר שאני מפרסם את הסיפור שלי. תודה הרב רון, אתה איש יקר, נפש טובה והשליח הטוב ביותר של בורא עולם שפגשתי מעודי.
תודה על השיחות בשעות מטורפות, על החיזוק הרוחני ושגרמת לי לאהוב מחדש את לימוד התורה והגמרא ולעשות את המצוות מתוך כוונה טהורה. שכרך יהיה גדול בעולם הבא.
שמעתי לפני שנתיים ומשהו על קבוצת התמיכה לגברים נשואים של הו"ד - וזו ממש גמילות חסדים. בייחוד משום שהארגון פועל ע"פ ההלכה, ובשיתוף עם רבנים אורתודוקסיים בלבד.
"מטרת הנישואין היא הורדת המסכות"
אם אצטרך לייעץ לצעיר הומו העומד לפני חתונה, כמו שהייתי אני אענה: לא בכוח או מתוך כפיה ולחץ. לא אם אין לך שום רגש או מעט משיכה לאותה האישה. לא מתוך שקר והסתרה. רב חכם ויקר, שזה גם מקום להודות לו על שמלא אומץ ועוז לומר אמת, הרב שרלו, כתב פעם שמטרת הנישואין היא הורדת המסכות ולא לבישתן.
ילדים ומשפחה זה בהחלט חשוב. אבל יש גם משהו יותר חשוב: לחיות חיי אמת בתוך העולם הדתי – תורני ושמירת מצוות, גם בתור הומו דתי.
אני לא יודע מה יהיה בהמשך חיי, אבל היום אני הולך לייעוץ אצל פסיכולוג דתי שאליו הופניתי ע"י הו"ד (שאגב אמר לי שיש עוד 6 אנשים כמוני אצלו). אני יודע שיש הרבה שיחלקו עלי, חלק יגידו תתגרש וצא מהארון, חלק יגידו אין דבר כזה הומו דתי – ומי שאומר זאת, טועה ומטעה ממש.
הבנתי שעבורי, הדרך הנכונה והטובה ביותר עבורי היא לשמור על המשפחה, יש לי אחריות לילדים וכמובן לרעייתי. היום יש לי אוזן קשבת, תמיכה ואני צועד בדרך הזו עם תקווה וידיעה שהקב"ה אוהב אותי, כמו את כל בניו ובנותיו.
אני יודע שאני משלם מחיר אישי, אבל במצב הנוכחי אני מעדיף את מה שיש לי.