מה שקרה זה שפשוט קמתי איזה בוקר אחד ביוני 2006, לפני 5 וחצי שנים, אותו חודש שבו נחטף גלעד שליט, ויצאתי אל חיי כמו בכל בוקר אחר. התלבשתי, צחצחתי שיניים ונסעתי לעבודה בהרצליה. יכול להיות שעצרתי לשתות קפה בדרך לעבודה ויכול להיות שעישנתי סיגריה של בוקר.
"הכל היה רגיל באותו היום, עד ש..."
זו הייתה תקופה שבה הייתי חותר בקיאק בים לפעמים בבוקר מוקדם לפני העבודה ולפעמים בערב אחרי. היה לי מנוי באיזה מועדון ליד הדולפינריום. הייתי נכנס לים, לעומק של איזה 100 מטר – קצת אחרי שוברי הגלים וחותר ליפו או למרינה.
גרתי אז באזור התחנה המרכזית הישנה בדירת חדר חמודה. אני לא באמת זוכר את היום ההוא כמובן. לפחות לא את החצי הראשון שלו. למה שאזכור?
אני מניח שבעבודה היה בסדר. כי בדרך כלל בסדר שם. ובטח הזמנתי טייק אווי – כי אם יש משהו אחד שאני יכול להיות בטוח בו גם בלי לזכור דבר, זה שלבשל – לא בישלתי לעצמי...
אבל אני כן זוכר שצביקה אמר לי שבערב יבואו כמה חברים ושאקפוץ לבקר, וזה תמיד משהו משמח, שאני יודע שיש לי תכנית לערב, שאני יודע לאן אני הולך. ובואו נודה – אני כבר לא בן 25, והפסקתי להסתובב בערבים בברים ובריצה אחרי הריגוש הבא, ומבחינתי רביצה על ספות נוחות מול הטלוויזיה זה די הפנטזיה הרטובה שלי לערב מושלם, ואם אפשר עם חברים ומישהו יכין לי כוס תה, אז בכלל מעולה.
"עוד תור שגרתי אצל הרופא"
גם היה לי תירוץ מושלם לצאת קצת מוקדם באותו יום כי היה לי תור לרופא אחה"צ, וזה בכלל שדרג לי את היום. אין כמו לצאת מהעבודה ב 5 בערב ולא ב 7, להשאיר מאחוריך את הלחץ של הפרויקטים, את הבאגים, את הלו"זים ובקיצור את כל מה שממילא יחכה לך שם מחר וביום שאחריו.
אז עליתי על הטוסטוס ונסעתי לתל אביב.
על הכיסא בקופ"ח בוודאי שלא היה שום דבר מעניין במיוחד. מה יכול להיות שם חוץ מקריאת עיתונים או מבטים נבוכים עם זרים שיושבים קרוב מידי אליך בשקט של חדר ההמתנה? אם הייתי יודע שם בחוץ על הכיסא בחדר ההמתנה, מה רוצה הרופא הזה לספר לי, יכול להיות שהייתי ממשיך לשבת שם בכיסא עד היום.
לא נורא, שיעבור עוד יום – אני אשאר פה בכיסא – זה בסדר. דווקא נעים בכיסא. יש משענת לגב. יש מיזוג אויר. יש מכונת סנדביצ'ים וקפה למטה בקומת הכניסה.
אבל אף אחד מהמוזמנים האחרים לא אמר לי שלא כדאי לי להיכנס. ואני נכנסתי. כמו שאני תמיד נכנס לרופא. מחויך. רגוע. סתמי. עוד רגע של סתם בחיים. 5 דקות של איזו ביקורת כמעט שגרתית ואני ממשיך לסידור הבא של אותו אחה"צ, ואחרי זה לעוד ערב סתמי ורגיל אצל צביקה.
אז זהו. שלא. לא בדיוק.
האמת, עשה עבודה טובה הרופא הזה שביקש ממני יום קודם בטלפון "לקפוץ" לקופה לאיזו בדיקה. לא חשדתי בכלום. ועכשיו הוא יושב מולי ומנסה להמשיך לעשות עבודה טובה. כרגע, עבודה טובה מבחינתו, זה לספר לבחור הזה שהוא פגש לראשונה בחייו לפני חודש, שהוא נדבק באיידס, בלי להגיד את זה בצורה מפורשת. אז הוא פשוט אומר שיש לי בדיקה חוזרת ל HIV באיכילוב מחר אבל מנסה להישמע כאילו זה ממש חפיף ואגבי. סתם איזה הליך בירוקרטי מטופש. "לא, פשוט הבדיקה פה אצלנו יצאה חיובית, אבל זה לא בהכרח אומר ושתדע ש...".
אני מבין מיד שבדיקה חוזרת זה שם קוד ל"לי אסור להגיד לך את זה ישר בפרצוף אבל מחר תקבל את ההודעה הרשמית". והוא ממשיך לדבר אבל אני לא ממש שומע את מה שהוא אומר. כי אני מנסה עדיין לדחוס את ארבע המילים האלה שהוא אמר.
"הפעם הראשונה שהרכבת של חיי עוצרת"
בדרך כלל אין לי בעיה עם מילים. במקרה הטוב הן נכנסות פנימה ובמקרה שהן סתם מילות סרק או שעמום הן פשוט נכנסות לרגע, והמערכת יודעת לפלוט אותן מיד החוצה מהאוזן השניה. אבל פה יש כמה מילים שאני מבין שלא יפלטו לעולם החוצה. ברגע שאני אכניס אותן הן יישארו שם בפנים לתמיד. והגוף מסרב להכיל את המילים האלה.
ואני אומר לו "מה אתה אומר?" זה המשפט שיצא לי מהפה. גאונות של רגע...
ובאותה השניה אני פתאום מבין כל כך הרבה דברים.
היום, כשאני חושב על הרגע הזה, התמונה שהכי מבטאת את התחושה שלי היא של רכבת. שיצאה מאיזה יעד ביום שנולדתי, ומאז היא נוסעת. היא נוסעת עוד הרבה לפני שידעתי לדבר כנראה. אבל מאז שאני זוכר את עצמי כיצור עם מחשבות ומודעות, יש לי תחושה שהרכבת הזו פשוט נוסעת ונוסעת. היא נסעה ללא שום עצירה במשך כל חיי כי הדלק של הרכבת הזו זה מחשבות, שלעולם לא עוצרות. והדלק של הרכבת הזו זה גם רצף הזמן עצמו - שמעולם לא עוצר לרגע.
ופתאום, זה הרגע הראשון בחיים שלי שבו הרכבת הזו עוצרת. אולי כדי להוריד נוסעים ואולי משהו בה פשוט התקלקל. אבל פתאום היא עוצרת ואתה מבין שעד לרגע הזה, בכלל לא שמת לב שיש רכבת. ושהיא קיימת, ונוסעת, ועושה מלא רעש כל הזמן.
אבל פתאום יש כזה שקט. שקט מקפיא.
המשך יבוא.
>> קמפיין חדש של הוועד למלחמה איידס: נלחמים בסטיגמה
>> 20 שנה למותו של פרדי מרקורי: סיפור האהבה הגדול נחשף
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?