זה היה בוקר רגיל כמו כל בוקר אחר בחיי. התעוררתי מוקדם מדי, הרבה לפני שהשעון צלצל.
השותפה שלי (שלימים הפכה לבת זוגתי) סיימה את כל המים החמים בדוד כבר בערב לפני, התנגשתי עם הזרת של רגל ימין במשקוף הדלת. בקיצור, הכל כרגיל.
בוקר של קבלת החלטות: אני הולכת להיות אמא
אבל משהו בבוקר הזה היה שונה. זה היה בוקר של החלטות אחרי ערב של דייט כושל. לא דייט מהסוג שאנחנו הבנות רגילות. לא עוד: אתר היכרויות, כרטיס שנשמע מעניין, תמונה שנראית "סבבה", מבנה גוף - מלאה, גודל חזה - פרופורציונאלי, שיחה קצרה ואז מסנג'ר ואז סמס ואז טלפון ואז דייט ואז דיכאון בבית שבוע עד הדייט הבא.
לא כזה, אלא דייט אחר. אחרי שנה של ניסיונות כושלים להיכנס להריון מבחור מקסים, מושלם ואידיאלי (גיי כמובן) בהסכם הורות, לקחתי הפסקה מכל המרוץ הזה. עצרתי את הטירוף, והתחלתי לחיות שוב.
כשהחלטתי שההפסקה הספיקה, נרשמתי לאתר היכרויות למטרת הורות משותפת. הבנתי שאין ברירה: אם אני רוצה ילד, אני חייבת להתחיל לפעול. אחרי הכל, זו לא הייתה העונה של החסידות. הרעיון של האתר היה מעולה, אבל התוצאות קצת פחות.
פתחתי לעצמי כרטיס ממש כמו באתרים שאני רגילה אליהם וניסיתי לשווק את עצמי: אמא טובה לעתיד ושותפה אידיאלית להורות משותפת. שמתי תמונה, סיפרתי קצת בהומור על עצמי, רציתי לשדר ולו מעט ממי שאני, שוחחתי עם כמה מהחברים באתר, ועם אלו שהיה לי חיבור טוב ואהבתי את התמונה (על מי אנחנו עובדות?) קבעתי לדייט.
כאן החלה שרשרת אסונות שיקצר הטור מלהכיל: הראשון שהכרתי, סחב אותי במשך יומיים במיילים ובהודעות ושיחק אותה מצד אחד נלהב ומצד שני מאוד עסוק. לרגעים הרגשתי שאני בקשר עם הלסבית הרווקה הטיפוסית.
השני, לא מצא לנכון להגיע לאזור המרכז, על אף שידע שאני לא ניידת וביקש שאגיע אליו לחיפה. הבקשה, אותה לא הייתי מבצעת גם בדייט אמיתי עם אשת חלומותיי, לא בוצעה כמובן.
השלישי, שהגיע לבית הקפה שקבענו בו, לא תאם ולו מעט לתמונה ששלח לי. אם זה לא מספיק מזעזע, אחרי ששתינו קפה והתרשמתי ממנו לרעה, הוא חילק את החשבון בדיוק לחצי חצי (15 ₪ לכל אחד), ולקח ממני גם 3 שקלים לטיפ כמובן.
יצאתי מבית הקפה המומה ומאוכזבת, ומיד התקשרתי לאמא ליילל לה כמה קשה למצוא היום בחור טוב שלא למטרת חתונה.
פניתי לבנק היחיד שיקבל אותי אליו בלי צעקות
אז כמו שאמרתי, התעוררתי בבוקר והגעתי להבנה שהתאמה מושלמת כמו שהיתה לי עם הבחור הקודם אני כבר לא אמצא, וכנראה שלכל אחד בעולם יש רק אחד או אחת שיסגור או תסגור איתו או איתה מעגל. כמו שאמר שלומי שבת.
בלית ברירה, פניתי לאופציה השנייה והלכתי לבנק היחיד שיקבל אותי אליו בברכה בלי צעקות של המנהל, הבנק בו אני לא חייבת לאף אחד כלום: בנק הזרע.
התקשרתי לבית החולים שם ענתה לי בחורה נחמדה: "בנק שלום".
אני: "שלום, אני רוצה בבקשה לקבוע תור לפתיחת תיק ובחירת תורם".
הטלרית: "אוקיי. גיל, שם, שם משפחה, תעודת זהות. חמודה, מאיזו ארץ באו הורייך?".
אני (חייבת להתחכם): "תראי, אני בת 31, אמא שלי מרומניה, ואבא שלי ממרוקו אבל אנחנו מהמרוקאים הטובים, גם מדברים אצלנו בבית ספרדית, לא מרוקאית או צרפתית וזה...".
הטלרית (נטולת ההומור): "מרוקו זה מספיק, חמודה".
אני (בראש): "תאמיני לי שגם לי זה מספיק. לא היו צריכים להוסיף גם רומניה אבל זה מה יש".
הטלרית: "בסדר, חמודה תגיעי ב 19 לאוגוסט בשעה 9 ורבע בבוקר, אה לא סליחה תשע וחצי".
התלהבתי מעצם קביעתה תאריך, ואז נזכרתי: עכשיו אפריל. מה, אני אחכה ארבעה חודשים?
אני: "זה הכי מוקדם שיש לך?"
הטלרית : "כן, חמודה. שמונה וחצי כבר תפוס. אני גם שולחת לך בדואר בדיקות שצריך לעשות שייקחו בערך חודשיים לקבל תוצאות של כולן ככה שבכל מקרה תצטרכי את הזמן".
התקשרתי לאמא שלי שבין יתר מעלותיה המדהימות היא גם קוסמת, סיפרתי לה על השיחה והתאריך והיא אמרה לי "תני לי רגע להתקשר לשם".
אני לא יודעת מה היא אמרה להם שם בטלפון ואיזה קשרים היא הפעילה, אחרי הכל זה לא שאיזה מישהו מהמשפחה שלי עושה שם הפקדות גדולות ויש לי איזה פרוטקציה בבנק הזה. מכל מקום, אמא שלי התקשרה אלי אחרי 3 דקות ואמרה לי "התור שלך ב21 ליוני, אמרתי לך תסמכי על אמא."
מתמונה ורודה שהייתה לנו בראש ישבנו מול ארבעה דפים מהודקים
ה21 ליוני הגיע. אני וזוגתי הטריה שתחיה, החלטנו שעל אף הזוגיות הטריה היא תשמח להתלוות אלי ליום החשוב הזה. התלבשנו במיטב מחלפותינו (ג'ינס וגופיה), לקחנו יום חופש חגיגי מהעבודה והלכנו לבחור אבא מהקטלוג!
בדמיוננו ראינו קלסרים מנויילנים עם מידע פרטני על כל תורם: גובה, משקל, תחום עיסוק. אחד רזה, אחר שרירי, אחד שיער בלונדיני, אחר שחום, כל אחד בגובה שונה, משקל אחר, תחומי עיסוק שונים, רק לבחור!
חזרה למציאות: בפועל ישב מולנו רופא, עם 4 דפים מהודקים ומגולגלים בקצוות מלווים במחיקות בטיפקס עליהם הופיעו מספרי תורמים עם המידע הבא: גובה, צבע שיער, צבע עיניים, תחום העיסוק ומצב לימודים. לכל אלה נוסף כמובן גם מוצא. הרי אנחנו בארץ, אחרי הכל.
מתמונה ורודה שהייתה לנו בראש, הכל הפך להיות אפור-בז'. התחלנו להתלבט ולפסול בנימוס את רובם. לאחר כמה התייעצויות מקצועיות על ענייני גנטיקה וגו עם הרופא ודיון סביב תכונות חיצוניות שהחלטנו עליהן כבר בבית, נפלה ההחלטה: גובה 1.75, מבנה גוף בינוני, עיניים ירוקות, שיער חום, לומד פיזיקה באוניברסיטה ומעורב ב- 4 עדות שונות. לפחות יהיה על מי להפיל כל "פאק" עתידי באופי של הילד.
אז עם אמא, אבא וכוחות מחודשים יצאנו לדרך.
בטור הבא, על האבא המיועד.
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?