לפני כמה ימים קיבלתי מהילה (שם בדוי) הודעה לא שגרתית. "היי עידן, אני מרגישה שאני חייבת מישהו להתייעץ אתו.אני בת 16, מאוד אוהבת ספורט, ומשחקת כדורסל בנבחרת בית ספר. יש לי מאמנת בת 26, ואני ממש מאוהבת בה. חולמת שאנחנו מתנשקות. קשה לי בזמן האחרון לישון. גם בלילה, אני כל הזמן חושבת עליה. מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי נדלקת על בנות אבל זה היה עובר מהר, באותה מידה גם על בנים. בגיל 12 היה לי חבר שאהבתי אותו כמו שלא אהבתי בחיים ואז פתאום גיליתי אותה וירד לי ממנו לגמרי. אני נורא מבולבלת ולא יודעת מה לעשות.
למכתב כזה היה לי קשה להגיב. אחרי הכל אני לא יודע מי מאחורי המקלדת, ואיך המאמנת תגיב לדבר כזה, מה באמת הדבר הנכון והמוסרי לעשות. אז חיפשתי את התשובה הכי הגיונית ואינטואיטיבית שיש, ועניתי, כי לדעתי האישית - והלא מקצועית - אנחנו יכולים לחוות כאנשים הרבה תחושות ורגשות בלי קשר לנטייה המינית שלנו.
מפחדת לספר למאמנת
יכול להיות שאת נמשכת לגברים ושקרה לך מקרה ספציפי עם בנאדם שהכרת יותר לעומק וזה לגיטימי. אין לזה משהו מוגדר וספציפי והכל יכול לקרות לנו. עוד המלצתי להילה במקרה שלה לא להכניס את עצמה לזה יותר מידי. "אל תשכחי שאת בת 16עדיין ומחשבות על מישהי בת 26 הן מחשבות שלא יעשו לך טוב והסיבות הן ברורות. חבל להתמקד בהן ולחשוב יותר מידי", כתבתי, ועודדתי אותה: "תמשיכי לחיות את חייך ואני בטוח שתחווי המון - גם אהבה - יש דברים ששווה לנו לפסול אותם מלכתחילה אפילו במחשבה שלנו, ולא צריך להתעכב עליהם, פשוט מיותר. אשמח לדעת מה את חושבת על דעתי".
הילה ענתה שהיא מבינה לגמרי על מה אני מדבר ושזה לא כזה פשוט. ובכל זאת, היא שאלה אם כדאי לה לדבר עם המאמנת על זה. "אני רוצה לשחרר סוף סוף את מה שיושב לי על הלב, מה שאני מחזיקה בבטן". הבנתי שמדובר בנערה מאוד בוגרת, עם רגליים על הקרקע שמבינה כיצד צריך לפעול. עניתי לה: "אז אולי שווה לעשות את זה, אבל להסביר למאמנת מאיפה זה נובע ולהסביר שאת חייבת להוציא את זה ורע לך".
הילה אמרה שהיא לא מסוגלת לספר למאמנת שלה פנים מול פנים או בטלפון, שהיא כבר ניסתה בעבר ושזה נורא קשה לה. ייעצתי לה לפנות לפסיכולוג, אבל היא שללה את זה בגלל ההורים והפחד שהדברים יצאו לאור.
הצעתי להילה לשלוח למאמנת שלה מכתב, וזה מה שהיא עשתה.
במכתב היא ציינה את מה שעובר עליה, הרצון לשתף אותה כדי להשתחרר מהסבל והבכי והלילות ללא השינה. "אני מרגישה כלפייך דברים שבדרך כלל אישה לא אמורה להרגיש ככה כלפי אישה", היא כתבה לה. "אני מודעת לבעייתיות ולפערי הגיל וזה לא מטרת המכתב. אני מקווה שהיחסים בינינו לא ישתנו", הוסיפה.
ואז הגיע הרגע הקשה ביותר עבור הילה - ללחוץ על "שלח". "אני לא יכולה, אני פשוט לא יכולה", היא כתבה לי. "אם היא תכעס? אני מפחדת".
עניתי לה, שאני מאמין כי המאמנת אמנם תהיה קצת בשוק בהתחלה, אבל זהו יעבור לה. "אני מניח שהיא תבין את המצוקה שלך ותבין למה עשית את זה. אם את יודעת ששחרור האמת יעשה לך טוב - תהי אמיצה ותעשי את זה, יהיה הרבה יותר קל ככה".
לאחר כמה דקות קיבלתי מהילה הודעה: "שלחתי".
השמיים לא נפלו
וואו, חשבתי, איזה אומץ יש לנערה הזאת. נורא קל להיות בצד השני של המסך ולייעץ לה מה לעשות, לתת תמיכה מינימלית – אבל פתאום נפל לי האסימון שהנערה הזאת אמיצה בטירוף, באותו רגע נותר לי רק לקוות שהמאמנת תגיב כיאה, כדמות חינוכית.
"אני עכשיו בלחץ אטוווווווווומי, אני כולי רועדת", היא כתבה לי אחר כך. "בצדק", עניתי. "עשית מעשה אמיץ מאוד ואת צריכה להיות גאה בעצמך. הרבה אנשים לא היו מעזים לעשות את זה, ורק על זה את צריכה לחייך. ששחררת את הלחץ האטומי הזה שהיה לך בבטן והאמת יצאה לאור".
ביום למחרת הילה כתבה לי שהמאמנת ענתה לה. בדיוק כמו שציפיתי – היא ענתה לה נורא יפה, כמו שמצופה מאיש חינוך. בנימה לא אישית מידי עם המון הבנה וחום, אך בקורקטיות.
אין לי ספק שסיטואציה כזו מאוד תסכלה את הילה. לא היה קשה לזהות מבין המשפטים את הכאב האמיתי שהיא חווה. הילה הגיעה למסקנה שהיא מאוהבת בבחורה, ועוד במאמנת שלה שגדולה ממנה בהמון שנים. כאדם בוגר אפשר להסתכל על הילה ולהגיד "עוד שיגעון של נערה מתבגרת, זה יעבור לה כשתגדל". אבל פתאום נזכרתי ב"שיגעון" שאני חוויתי כשהתאהבתי לראשונה, כמה שנפגעתי ובכיתי, כמה הייתי מתוסכל – אז מה ההבדל? רגש זה רגש. כאב זה כאב.
הילה הרגישה מצוקה אמיתית – לא היה לה את מי לשתף בכאב שלה, בבלבול שלה גם על הזהות המינית שלה, ולצערנו בני נוער נכנסים למערבולת שלפעמים גם לא מצליחים לצאת ממנה ואעדיף לא אפרט פה על מקרים קיצוניים ועצובים.
אז בעיקר הייתי שם בשביל הילה, אמנם וירטואלית, אבל הקשבתי והתחברתי לכאב שלה. המטרה הייתה לי ברורה – רציתי שהילה תרגיש טוב יותר, וניסיתי להבין אילו פעולות היא יכולה לעשות על מנת להרגיש רגועה.
אתמול הילה שלחה לי הודעה מרגשת: "היי עידן, מאז שסיפרתי לה אני מרגישה הקלה, אבל יוצא לי יותר להסתכל על בנות. כלומר שאני רואה בת בלי לשים לב אני מנתחת אם היא לטעמי או לא .כל יום אני מרגישה יותר ויותר 'גאה'.יש לי שתי ילדות בבית ספר שקוראות לי באופן קבוע לסבית וזה פשוט הפסיק להפריע לי. גם אם אני באמת לסבית או ביסקסואלית זה לא מפריע לי, אבל אין ספק שאני רואה את התגובות שאני אקבל בעתיד מהחברות והמשפחה, בכל מקרה תודה רבה לך על הכל".
הילה עברה תהליך עם עצמה, התחברה לאמת שלה ובזכות זה התבגרה והתעצמה. זה לא משנה אם היא תהיה עם גבר או עם אישה בעתיד, היא צעירה והכל פתוח. העיקר שטוב לה ושהיא שלמה עם התחושות שלה.
הסיפור של הילה זה סיפור קלאסי של המון בני נוער שמרגישים נעולים בתחושות, מחשבות ופחדים. אין להם את מי לשתף, והחברה מכתיבה להם מה מותר ומה אסור, מה נורמלי ומה ביזארי ומוקצה. כמו שהדגשתי בפני הילה – אני לא יועץ ולא איש מקצוע. כל מה שעשיתי זה סה"כ להקשיב ולהזדהות– זה כל מה שהנוער צריך לפעמים. נקודה למחשבה גם לצעירים וגם למבוגרים שבנינו.