פרק ו':
אני, סתיו ואביו ישבנו בחצר, שוחחנו מספר דקות ככה על דא ועל הא. ואז, כרעם ביום בהיר, הוא הוא זורק לחלל, בקול גבוה: "ראיתם מה היה פה ביום שישי בערב? איזה בלגן היה פה בחוץ! הייתהה פה חתונה של הומואים!". ואז החל לקלל...
אני משתיקה אותו, ואומרת לו: ששששששש!". והוא ממשיך, צוחק ושוב מרים את קולו ואומר: "נשבע לך, חתונה של שני גברים הומואים", ושוב מקלל. ואני שוב משתיקה אותו, ואומרת לו: "שששששששש, שתוק!", ומרימה את קולי שלי.
ביקשתי מסתיו שייכנס הביתה, כי אני צריכה לדבר עם אבא שלו. הבנתי שזה הרגע הנכון להודיע לו שבנו הומו. באותו הרגע סתיו נכנס הביתה ונעל אחריו את הדלת, מהפחד מפני תגובתו של אביו.
ביקשתי מאבא של סתיו שיישב, ואמרתי לו כי עלינו לשוחח. הוא התיישב מולי, כולו מסוקרן, מצית את הסיגריה שלו ומחכה. ואני מוזגת כוס שתייה קרה, מושיטה לו ומודיעה לו: "אתה תזדקק למשקה".
הוא שותק, עיניו פעורות וכולו דרוך. "מה, מה?", הוא שואל. ואני פשוט מטיחה בו: "אתה לא יודע שהבן שלך, סתיו, הומו? אתה צועק ומקלל פה אנשים, בזמן שהבן שלך בדיוק כמותם?".
"אם לא תקבל אותו כמו שהוא – זאת תהיה הבעיה שלך"
"מהההה?!", שאל אביו של סתיו בתדהמה, ולגם מכוס השתייה שמזגתי לו קודם לכן. "איך זה קרה לנו? איך את יודעת? ממתי?". עניתי לו: "מאז שסתיו היה בן 14 אני יודעת. ואני אוהבת אותו ולא השתנה אצלי כלום".
שאלתי אותו אם הוא אוהב את סתיו, והוא ענה שכן. "אז אין שום סיבה בעולם שפתאום תפסיק לאהוב אותו בגלל נטיותיו המיניות", אמרתי לו. "אני מודה לאלוהים ששלח לי ילד שכזה – ילד מנומס, מוכשר, עדין ויפה, ילד, שכל אמא הייתה רוצה לעצמה".
והוא עדיין בהלם מוחלט. אני מרגישה שראשו סחרחר עליו וגופו עומד ליפול, מסרב להאמין. ואני ממשיכה להרגיע ואומרת: "הומו זה נטייה מינית ולא תכונת אופי! לא אמרתי לך שהוא גנב, נרקומן, שתיין או עבריין. בסך הכל אותו הילד, עם נטיות מיניות שונות משלך, ולי אין בעיה עם מי הוא נכנס למיטה. אני והאחים שלו מקבלים ואוהבים אותו כמו שהוא, ומעריצים אותו בזה שיצא מהארון ולא חי חיי שקר ובדידות.
"ואני מקווה שגם אתה תמשיך לקבל ולאהוב אותו. אם לא תקבל אותו כמו שהוא – זאת תהיה הבעיה שלך. להשתנות סתיו לא יכול – ככה הוא נולד וככה הוא יישאר!".
"חבק ותרגיע אותו, שלא יחשוש ממך"
ואז הוא שואל: "מדוע אני לא יודע על כך? למה לא סיפרת לי כלום?". עניתי לו: "לא מתפקידי לספר לך. ציפיתי שסתיו ידבר איתך על זה, אבל כנראה שסתיו לא היה מסוגל".
פתאום החל אביו של סתיו לשחזר את הכניסה שלו לחצר. "יווו, הוא שמע אותי!", אמר בתוכחה. "מה לעשות עכשיו? מה עושים? אני לא יודע כלום!".
הצעתי לו: "תירגע, תעכל ורק אחר כך, כשתהיה רגוע, תקרא לו ותספר שאתה יודע שהוא הומו ושאתה ממשיך לאהוב אותו כמו שהוא. חבק ותרגיע אותו, שלא יחשוש ממך. תן לו הרגשת ביטחון".
וכך היה. לשמחתי, לאחר כשעה בערך, אביו של סתיו נרגע, קרא לו לשיחה והודיע לו שהוא יודע על נטיותיו המיניות וששום דבר לא ישנה את אהבתו הרבה אליו.
"את בני אני רוצה חי עם האמת שלו"
התחלתי לטפטף בעדינות לאחיותיי וחברותיי הקרובות את הידיעה, כדי שישמעו את זה ממני ולא ממקור אחר. רובן קיבלו את זה רגיל. היו הרבה שאלות, ואני כמובן עניתי תשובות.
היו שטענו שעלי לקחת אותו לטיפול, כי זה לא טבעי. עניתי להם שהם צריכים ללכת לטיפול, כי בני בסדר גמור. והיו שטענו שזה נוגד את הדת היהודית. עניתי להן שאלוהים אחראי לבריאה הנפלאה הזאת. בצלם אלוהים ברא אותו, לא? ועל כך אני מודה לו.
וכששאלתי אחת מהן: "אם היה נולד לך ילד אוטיסט, נכה ,עיוור, היית זורקת אותו?". אז היא ענתה: "זה משהו אחר, זה משהו מולד". עניתי שזה בדיוק אותו הדבר. זה מולד ולא ניתן לבחירה, אלא אם כן היה בוחר להמשיך את חייו בתוך ארון אפל וקודר, בשקר, בבדידות וללא אהבה.
"את בני אני רוצה חי עם האמת שלו, עם אהבה ומאושר! זה בני, וככה אני אוהבת אותו, כמו שהוא. אתם לא חייבים לקבל אותו, זאת זכותכם. אני שמחה שזה הבן שלי ולא הבן שלכם!".
לשמחתי, כולם אוהבים את סתיו בזכות מי שהוא, ולא בגלל מה שהוא.
המשך יבוא
>> הפרק הראשון ביומנה של אמא: "בני, אני תמיד אוהב אותך"