>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
במשך שנים כעסתי על עצמי מאוד בגלל כל השנים האבודות בארון האפל והקודר. פספסתי כל כך הרבה הזדמנויות, האהבה הראשונה שלי הייתה מלווה בהכחשות שגבלו בשיגעון ואת השנים הכי יפות בזבזתי על תחושה תמידית שנולדתי פגום.
לקח לי זמן רב לסלוח לעצמי ולהסתכל קדימה. ועדיין, כשאני מביט אחורה, אני נמלא כעס – והפעם על החברה, על הסטרייטים ועל המשפחה שלי, שיצרו אווירה שלא איפשרה לי להרגיש אחרת.
כשהייתי בן 12, נדלקתי על מולי שגב מסדרת הקאלט "קרובים קרובים". בפרקים הראשונים, בהם הוא עדיין ילד, לא באמת הרגשתי משהו, מלבד זה שחשבתי שהוא מגניב. אבל בעונות המאוחרות יותר, בהן הוא כבר היה נער, היו לי כל הזמן חלומות עליו בלילה. לא חלומות בעלי אופי מיני, פשוט חלמתי שאנחנו רוקדים סלואו, ממש כמו במסיבת כיתה – ואז מתנשקים.
כמובן שאת הפנטזיות הללו מחקתי באמצעות אותה מציאות מקבילה, עליה כתבתי לא מכבר.
מילא, זאת לא באמת אהבה ראשונה שפספסתי. כולה הידלקות על כוכב טלוויזיה. אבל זה חלק ממה שגרם לי להיות הראשון בכיתה שמעז לומר בקול רם את שמה של הילדה שהוא אוהב. אמנם עשיתי זאת כבר קודם, אבל זה היה חלק מהאופי המתריס שלי, להעיז לעשות את מה שאף אחד לא עושה.
אבל כשגיליתי שאני מפנטז על מולי, ומאוחר יותר על דילן מ"בברלי הילס 90210", היה לי צורך להציע חברות לכמה שיותר בנות מהכיתה. זה גם מצחיק בדיעבד, כי עם לא מעט מהחברות הללו הייתי משחק בברביות.
"אני לא הומו, ואל תבוא אלי עם הצעות כאלו"
אני בכיתה י'. תלמיד חתיך מכיתה ט' שהתיידדתי עמו מספר לי שהוא וחברו הטוב בעצם זוג. כמה ששיחקתי אותה אחד שמספר בדיחות הומופוביות, הייתי גם בן אדם ליברל ונאור שמאמין בלקבל את השונה. כמובן שפרגנתי להם והבטחתי לא לספר לאף אחד.
ואז קיבלתי את השוק של החיים. הוא הציע לי לבוא אליו הביתה ולהצטרף אליהם לשלישיה. "תשמע, אני הכי מפרגן לכם בעולם, אבל אני לא הומו", אמרתי. "ואני מבקש, אל תבוא אלי עם הצעות כאלו, כי אני סטרייט לחלוטין".
אני יודע שהשמרנים מביניכם ירימו גבה נוכח העיסוק של בחורים צעירים כל כך במין. אבל זה כבר נושא אחר, שבו אתווכח עמכם שאתם לא ערים למציאות, שאין כל פסול בכך ושבהתאם לאופי שלי, זה משהו שבהחלט הייתי הולך עליו.
היו עוד כמה פעמים בהם פספסתי הזדמנויות דומות בבית הספר, בו חצי מהתלמידים שוכנים בפנימיית הבנים. אבל אם יש הזדמנות שאני מצטער שפספסתי, זה בגיל 17. וגם הפעם מדובר במשהו שייתכן שהשמרנים מביניכם ישמחו שפספסתי. אני ממש לא.
אירוויזיון 1999: אומר "לא" לסקנדינבים החתיכים
השנה היא 1999, ואני נסעתי לתחרות הזמר של האירוויזיון בירושלים כעיתונאי של האתר EuroNet, אחד האתרים הגדולים שעסקו בנושא. במשך שבוע התחככתי עם האמנים מאחורי הקלעים, נסעתי עם המשלחות לסיורים בירושלים ובנצרת והתיידדתי במיוחד עם דוריס דרגוביץ' מקרואטיה (מקום רביעי עם השיר "Marija Magdalena") ועם ונסה שיניטור מבלגיה (מקום 12 עם השיר "Like The Wind").
אחרי התחרות עצמה, זכיתי להתחכך בשרלוט פרלי הזוכה (בזמנו קראו לה שרלוט נילסון) ואפילו לקבל מהמלחין לארס "דילה" דידרקסון הזדמנות להחזיק את הפסל של יעקב אגם, אותו פסל שגרם לדנה אינטרנשיונל ליפול ולאחר מכן לצאת כמו טיפשה מהבמה. הפסל, שעשוי ארד ומצופה בזהב, אכן היה כבד ביחס לגודלו – בערך כמו ארגז של שישיית בקבוקי קולה.
אחר כך נהניתי עד הגג באפטר-פארטי שבאחד האולמות הקטנים יותר של בנייני האומה. רקדתי עם הכוכבים והכוכבות, כמו גם עם חברי המשלחות והמעריצים מאירופה שהתיידדתי עמם במהלך השבוע. ואז, לאט לאט, ככל שהתקרב הבוקר, אני רואה שעל רחבת הריקודים נשארו רק גברים שרוקדים ומתנשקים. אני ישבתי בצד, מה לי ולזה?
ואז ניגד אלי בלונדיני חתיך, משהו בסגנון סקנדינבי, ושאל אותי מדוע איני רוקד. עניתי לו שאין אף בחורה לרקוד איתה. "Oh, you're a girl-dancer. Right" (הו, אתה אחד שרוקד עם בנות. בטח), ענה החתיך בלגלוג. "טוב, אם תחליט להפסיק להכחיש, אני והחברים שלי בחדר 412 בקראון פלאזה ירושלים", אמר והצביע על עוד שלושה בלונדינים סופר-חתיכים.
זה משעשע אותי, אבל אני יודע שאם הייתי נוסע בזמן, הייתי מגיע למסיבה ומעיף לעצמי סטירה.
לא בוכים על חלב שנשפך
לא חוויתי אהבה ראשונה נורמלית, לא הלכתי למפגשים של נוער גאה וחייתי בסרט ש"בגלל מצעדי הגאווה וההומואים שמחוץ לארון יש הומופוביה". את השנים הכי יפות שלי בזבזתי על הכחשה.
במשך כמה שנים אחרי היציאה מהארון שלי כעסתי על עצמי, עד שיום אחד פשוט סלחתי לעצמי. לא יודע איך זה קרה, כי לא עשיתי משהו שיגרום לזה לקרות. אבל כאשר זה קרה, פשוט ירדה לי אבן מהלב והרגשתי הקלה עצומה.
הבנתי שלא בוכים על חלב שנשפך. במקום זה, עלי להסתכל קדימה ולעשות את מה שאני עד היום עושה הכי טוב: לסייע לבני נוער לאהוב את עצמם, לא להרגיש פגומים, לעודד את יציאתם מהארון וללוות אותם בדרך ההתמודדות עם התהליך, כך שיעשו זאת בצורה שקולה, מבלי שירגישו לבד במערכה. וכמובן לשלוח אותם לאיגי ולברנוער, שיפגשו את בני גילם.
בי נשבעתי להקדיש את מיטב זמני ומרצי כדי לוודא שכמה שפחות נערים ונערות יסבלו כמו שאני סבלתי. ולכן, אני תמיד מייצג את הקו הכי נצי בנושא, זה שתמיד מעדיף את היציאה המוחלטת מהארון, את הגאווה המיליטנטית.
הו, גאווה יקרה שלי, איזה מזל שהתחברתי אלייך, איזה מזל שאת חלק מחיי...
>> נשים בשביל נשים: סקס מניפסטו יוצא לדרך