אל שלב היציאה מהארון מגיע כל אחד מאיתנו בתקופה שונה בחיים. עד אז אנחנו נאלצים, בצורה כזו או אחרת, להיות שחקנים ולהציג לעולם דמות אמינה שהיא אינה דמותנו במאה אחוז. הטקסטים צריכים להיות כתובים מראש למקרה שהדודה תשאל "מתי תתחתן?", ותנועות הגוף צריכות להיות מחושבות למקרה שהדוד יזכיר את הבן "ההומו" של השכנה.
תומר נהיר פטלוק, 33, התקשה מאז ומתמיד לשחק את הדמות הקונפורמיסטית. הפחד שלו מאיבוד האינדיבידואליות רתם אותו למסע חיפוש עצמי שהחל בתיכון ונמשך עד היום, כשהוא מגלם את כוכבא, דמות נשית ופרובוקטיבית שהמציא, על בימות תיאטראות ברחבי הארץ.
"בקיץ שעבר הייתי בים עם חברה מציפורלה ודיברנו על זה שאני לא מתחיל עם אף אחד", מספר תומר. "אני כל כך חסר ביטחון ומלא תסריטים בראש שלי, שאני לא מסוגל לזוז מהמקום. ואז היא אמרה לי: 'תדמיין שכוכבא פה בים, והוא הולך ומתחיל עם מישהו'. רק דמיינתי את זה והגוף שלי התחיל להתאוורר. אם כוכבא היה בא איתי לים, כולם היו יודעים שאני שם, לא הייתי מפחד ולא היה אכפת לי מה אומרים או מה חושבים. אני גם לא חושב שהוא היה משאיר מקום למישהו להתנגד לו. זה מצחיק שיצרתי משהו שהוא חלק ממני, אבל אני מגדר אותו. רק על הבמה מותר לי להיות ככה ובמציאות אני לא מרשה לעצמי. אולי רק לפעמים, בלילות של ירח מלא".
כוכבא בפעולה:
"שנה בערך לפני סיום החטיבה התחילו הדיבורים על התיכון והתחלתי להיכנס לחרדה", מספר תומר, "גרתי ברעננה והתיכון ליד הבית היה תיכון אוסטרובסקי. הרגשתי שאם אלך לתיכון הגדול הזה לא אצליח להחזיק מעמד, לא חברתית ולא כתלמיד. למרות שהיו לי חברים מהחטיבה שעברו איתי, הייתי מדריך ורכז הדרכה בתנועת המחנות העולים, היה בתיכון הזה משהו שאיים על האינבידואליות שלי".
תומר הבטיח לעצמו שבתיכון הזה הוא לא לומד, ובסופו של דבר התקבל למגמת תיאטרון בתיכון אלון ברמה"ש. "העדפתי לקום שעה וחצי לפני שעת אפס כדי להתרחק ממה שנראה לי אז כגליוטינה על חיי. כל זה כדי להגיע למקום הממסדי הראשון שהרגשתי שרואה אותי. שמתי את עצמי בסביבה שדומה לי ולא הרגשתי שאני צריך להסתתר שם ממי שאני".
הוריו של תומר לא התערבו בהחלטתו להחליף תיכון, וגם לא בבחירתו במגמת התיאטרון, לאחר שראו שזה מה שעושה לו טוב. אך כשהגיע הזמן להתגייס, הבהירה המשפחה את ציפיותיה הגבוהות מתומר. עם הגיוס לצבא חזר תומר לחוות את תחושת הניתוק והניכור.
"כשנכנסתי למסגרת הצבאית התחלתי להצטמצם שוב. הייתי אוכל תפוח ביום ונראיתי כמו דמות מסרט של טים ברטון, עם עיניים גדולות ושקים שחורים מתחת לעיניים. בניגוד לתיכון, צבא אתה לא יכול לבחור, בייחוד אם אתה בא מבית כמו שלי, עם אבא שהוא מאמן כושר של הימ"מ, אח ביחידה מובחרת ואחות מדס"ית. כמו שהרגשתי שאני צריך לשנות תיכון כדי שאוכל לנשום, ככה גם הרגשתי לגבי הצבא - רק שלא יכולתי לעשות כלום. תחושות של 'אני שונה' או 'יש לי סוד שהצבא הוא לא המקום להכיל אותו', גרמו לי שוב להתבייש במי שאני ופשוט לקמול. שנאתי את עצמי באותה תקופה. אני זוכר שהייתי פשוט כמו מת. וההורים שלי ראו את זה".
"אני מאחל לכל הורה בן כזה"
המוצא היחיד של תומר להתגבר על תחושת הניכור הייתה לצאת מהארון. לאחר ההחלטה נותר רק מכשול אחד לעבור - החשש מתגובת החברה והסביבה: "אני חושב שמה שהכי קשה לפני יציאה מהארון זה בעיקר כל התסריטים האפשריים שאתה מדמיין לעצמך סביב השאלה איך הסביבה תגיב. מתברר שלרוב התסריטים אין קשר למציאות. חוסר הביטחון שנמצאים בו בתקופה הזאת הוא כל כך גדול שבעצם משליכים אותו על הסביבה. עכשיו, שאני מסתכל לאחור, הקושי העיקרי הוא בחוסר הביטחון שאתה מרגיש בתור נער או ילד על משהו שלחלוטין אין לך סיבה להרגיש בו חוסר ביטחון. תארו לעצמכם נער סטרייט שנלחץ מכל הנושא של בחורות, בין אם זה לפני שהוא עם בחורה בפעם הראשונה או לפני שהוא מתחיל איתה, ובנוסף הוא גם מרגיש חוסר ביטחון על זה שהוא בכלל נמשך לבחורה. הרי זה אבסרוד. מה שקשה זאת העובדה ששמת את עצמך במעין בית כלא דמיוני. חברים מדברים מסביבך על בחורות או על מערכות יחסים או סקס ואתה מפחד להוציא מילה".
הרגשת את התחושה הזו גם בבית?
"בבית הייתי הכי בארון, יותר מכל מסגרת בחוץ, למרות שהייתי מחובר לאמא שלי מאוד. לאבא שלי פחות, כי פחדתי שהוא יתאכזב ממני, שאני כתם בשבילו. גם בהתחלה הוא לא בדיוק פירגן לכל ההתעסקות והאהבה שלי לתיאטרון ומשחק. אבא שלי ואני טיפוסים מאוד שונים בתפיסת עולם, בתרבות, בדעות פוליטיות. אנחנו ממש קיצוניות אחד של השני".
משהו השתנה איתו בעקבות היציאה מהארון?
"אני חושב שקודם כל אני קצת השתניתי, אז מיידית גם ההורים השתנו. זה מאוד נכון מה שאומרים שאי אפשר לשנות בן אדם, בן אדם צריך לרצות להשתנות או שפשוט אתה משנה את זוויות הראיה שלך עליו, או מכיל אותו ואז השינוי קורה מעצמו. זה בדוק מה שקרה עם אבא שלי. אבא שלי הדהים אותי בתהליך שהוא עבר עם עצמו כלפי. ולא רק כלפי, בשנים האחרונות הוא מאוד פתוח, רך יותר. משהו בשנים האחרונות יצר במערכת היחסים ביני לבין ההורים שלי קירבה שאני מאוד אוהב. הוא גאה בי עכשיו. כשהופעתי כילד בהצגה בקאמרי אבא שלי בא לראות את ההצגה הזאת פעם אחת. היום לציפורלה הם מגיעים כמעט לכל הצגה, נותנים הערות, מתעניינים, וגם אם הם לא באים הם מתקשרים למחרת לברר איך היה ואם הגיע קהל".
משה, אביו של תומר, מספר כי הרגיש תמיד אותו הדבר כלפי בנו. "יחסיי עם תומר לפני היציאה מהארון היו יחסים רגילים של אב ובן", אומר משה, "דבר לא השתנה כשהוא יצא מהארון. אם כבר, לדעתי הקשר בינינו רק התהדק. תומר, ששירת באותה תקופה בצה"ל, הגיע לחופשה והחליט לשתף אותי שהוא הומו. בתחילה הייתי מופתע אבל ככל שעבר הזמן הבנתי שזה מולד ולא עניין של בחירה והשלמתי עם זה. אני אוהב אותו כמו שהוא ללא תנאי".
עם הזמן למד אביו של תומר לאהוב ולכבד את בחירתו של תומר בתיאטרון, ואפילו לחבב את כוכבא, דמותו הפרובוקטיבית של תומר: "הבנתי והפנמתי עם הזמן שזה עולמו ואני מכבד אותו מאוד. לא ניסיתי לשנות את דעתו ואני מאחל לכל הורה בן כזה, מאוד גאה בו".
לבושים בכל כך הרבה שכבות
אל אנסמבל ציפורלה, שהוקם לפני תשע שנים, הגיע תומר כשהוא מחוץ לארון. מלבד תשע שנות פעילות, חברי האנסמבל עברו יחד 3 שנים של לימודים מאוד אינטנסיביים, אינטימיים וחושפניים. "אין בינינו סודות" מבהיר תומר, "הכל פתוח. ככל שאתה יותר אמיתי גם היצירה שלך כזאת".
אנסמבל ציפורלה הוקם על ידי תשעה בוגרי ניסן נתיב (דאנה איבגי, בן פרי, תומר נהיר פטלוק, גל פרידמן, עמרי דורון, דודו גולן, לוטוס אתרוג, אפרת אביב ותמרה קלייגון) שרצו ליצור תיאטרון המעניק לצופה חוויה שונה מהתיאטרון הרפרטוארי. הם החלו את דרכם במופע "דרך החגב" והמשיכו עם "עקיצה טבעית", מופע מקורי העוסק בסיטואציות יומיומיות מתוך מערכות יחסים, פוליטיקה וצבא. לאחר מכן העלו את המופע "התקפת לב", שלוקח את הצופה למסע רגשי בנבכי ליבו וליבם של היוצרים. המופעים של ציפורלה כבשו את לב הקהל והפכו לקאלט וכך גם כוכבא, דמותו של תומר, המבטאת עבור תומר את כל מה שהוא לא, ומאפשרת לו לעשות את כל הדברים שהוא לא מעז לעשות ביום יום.
יש יתרונות בלהיות מוקף בקבוצת חברים סטרייטים?
"בתור שחקן יש לזה יתרון, כי אני נמצא בסביבה שהיא כביכול הפחות טבעית שלי. ב'התקפת לב', ההפקה השניה של ציפורלה, ברחתי מכל דמות שקשורה לגינונים הומואים כאלו או אחרים. לא כי התביישתי בזה, אלא מתוך רצון להרחיב את עצמי כשחקן וכבן אדם, משהו שאני לא בטוח שהיה קורה אם ציפורלה 'הסטרייטית' לא הייתה מקיפה אותי. דווקא בהפקה הזו אני מרגיש הכי חשוף והכי אמיתי. יש שם שני קטעם ספציפיים שמי שמכיר אותי יודע להגיד שזה אני. הקטעים הם עם בנות זוג ותמיד אני שואל את עצמי, חצי בצחוק חצי ברצינות, למה לא בחרתי לעשות אותם עם גבר".
אחד הקטעים אליו מתייחס תומר הוא מערכון בו הוא עולה לבמה עם השחקנית תמרה עלי, ושניהם מתחילים להתפשט לצלילי "you can leave your hat on". תמרה נשארת תוך חצי דקה בכותונת מינמלית ואילו תומר ממשיך ומתפשט. מתחת למכנסיים יש עוד 4 זוגות מכנסיים להוריד, 2 חולצות, 4 גופיות, 6 זוגות גרביים, 4 תחתונים. עד שתומר נשאר עם תחתונים, תמרה כבר מזמן נעלמה מתחת לערימת הבגדים. ובסופו של דבר תומר יוצא לבד מהבמה.
"לוקח לי המון זמן מול אנשים חדשים או בדייטים להיות מי שאני באמת. אנחנו לבושים בכל כך הרבה שכבות שמגינות עלינו, שלחשוף את עצמך מול מישהו, במיוחד בקהילה שלנו, זה קשה. נדרש מצידי אמון מאוד גדול בפרטנר שאני איתו כדי שזה יקרה. אם הייתי עולה לבמה עם גבר היו צוחקים על זה בקהל וחושבים שזה ספציפי יותר. אבל אני רוצה לדבר על משהו אנושי רחב יותר של חשיפה".
מה עם חיי קהילה?
"יש לי חברים גאים, החבר הכי טוב שלי הוא הומו, אני בקשר מדהים עם החבר הראשון שלי (מלפני 6 שנים) ויש לי כמיהה מאוד גדולה לבן זוג. אבל אני לא קהילתי במובן של בילויים ומסיבות. לפעמים זה מאוד חסר לי ולפעמים טוב לי במקום בו אני נמצא. אין דבר שאני אוהב יותר מלרקוד, אבל אני תמיד מעדיף חתונות או מסיבות של החברים שלי מאשר מסיבות של הקהילה. לא שיש בהן משהו רע, אבל לרוב אני לא מרגיש בהן משוחרר. אולי זה קשור לעובדה שאין לי בן זוג. וכשאני במקומות האלה בלי בן-זוג אני תמיד מרגיש בוחן ונבחן. בתקופות שאני בזוגיות, אני לא מרגיש את זה ואז אני נהנה מאוד".
מה החלום שלך?
"בפן האישי, החלום שלי זה להביא הביתה להורים בחור שאני אוהב ואוהב אותי. זה עוד לא קרה. לא מזמן אמא שלי ניסתה לשדך לי משהו ואז במשך השבועיים שיצאנו, לראשונה ממש ניהלתי שיחות עליו עם ההורים שלי וזה עשה לי טוב, אז אני מקווה שזה יקרה גם עם הבחור הבא שיבוא ויישאר. חושב לי גם להיות במקום שטוב לי, שבו אני לא מתנצל. אם הזכרנו את ההבדלים ביני לבין כוכבא, אז הייתי רוצה לקחת ממנו כמה שיעורים וללמוד להיות פתוח יותר לעולם.
חלום נוסף הוא חלום משותף לכל האנסמבל. ביולי אנחנו אמורים לטוס לחודש הופעות בניו יורק, והייתי רוצה שזה כבר יהיה ודאי ויקרה ואין לי ספק שזה יפתח לנו עולם חדש".
עוד ב-mako גאווה: