>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
בעולם של אינדיבידואלים מותר לך להביע את דעתך מבלי שתחטוף כדור או שיערפו לך את הראש. בעולם של אינדיבידואלים אתה לא מקופח לא מוקע ובטח שלא מסורס. כנראה שמיליון חוקרים מערביים לא יצליחו לגלות מה באמת פשר מעטה הסודיות של העולם הערבי: אתה יכול להירצח בגלל בחורה, בגלל סמים, בגלל דעה פוליטית או דתית כלשהי שלא מתאימה לחברה שלך או בגלל שאתה לא עומד בציפיות של העם שלך.
אתה "ליברלי מידי", "חילוני מידי" או שאתה סתם "פאקינג הומו מידי", מה שהכי מגוחך במעמד המכובד הזה הוא שכמו כל דבר, אתה נתקף מכל החזיתות.
מייצג רק את עצמי
לפני שבוע דיברתי בטלפון עם ידידה מאוד יקרה לליבי מיפו על זה שבכיתה ז' היו איתי 15 בנים בכיתה והיום נותרנו 7 מתוכם. למה? כי יפו לקחה את החוק לידיים. אין דין, ואם כבר יש דיין אז דמך זה תשלום יאה לשלם בו על העוול שביצעת.
היא סיפרה לי שהיא דיברה עליי עם בחור שמכיר את שנינו ואותו בחור שאל אותה איך זה שעדיין לא רצחו אותי? ובכן, אני עדיין חי אבל אל תדאגו כי בחודשיים ומשהו שלא כתבתי בהם חטפתי ביקורות, העלבות, אנשים שטענו נחרצות שאני לא מייצג אותם או את החברה שהם מגיעים ממנה וכמובן גם כאלה שהואילו בטובם לרשום ל"דמגוג" שכמותי כמה הם מקווים שאדרס על ידי קו 25.
אז לכל אותם אנשים, יש לי להגיד עשרה דברים:
1. אני מייצג את עצמי ורק את עצמי וכותב על חיי האישיים בלבד. אני לא פרויקט ובטח שלא ארגון, זו הסיבה שקוראים לזה "טור אישי". מעולם לא טענתי שאני מנהיגה של תנועת נערים ערבים שמעודדת סקס עם האויב האכזר ונושא את דגל ישראל בגאווה.
2. אני לא בא להטיף או לגנוב לשום ארגון את ההצגה. אני בא כדי לשנות תפיסה מסוימת, אני כותב כדי שאנשים שקוראים ידעו שלא הכול שחור ולבן ויש אמצע, גם אם באמת קשה לכם להאמין.
3. אני כותב, כי לבן זוגי ולי מותר לחיות בעולם שבו לא יראו בנו כמי "שמעודדים נורמליזציה", כי אין קשר בין אהבה ונורמליזציה (ושיסלחו כל אלה הטוענים לתואר הפלסטיני היפה והנכון שנמצאים לפניי בתור).
4. אני כותב "עשן אנא הון", כי אני פה וזו האדמה שלי והחיים שלי וזו זכותי כאינדיבידואל לכתוב את כל העולה על רוחי.
5. אני כותב, כי אני מאמין שמי שמפחד להביע את דעתו מתוך פחד שהמוות ירדוף אותו, אז כנראה שדעתו לא באמת משנה או תשנה משהו בעולם.
6. אני כותב, כי אני ערבי ואני גאה בזה אבל אני בחיים לא אהפוך לגזען ואם יגיע אותו יום מיוחל שסבתא שלי מדברת עליו והערבים יכבשו בחזרה את פלסטין אני לא אירה על חבריי היהודים כי אימא שלי לא לימדה אותי לשלוף אקדח כשאתה מרגיש חזק. היא תמיד אמרה לנו שאנחנו לא כאלה, אנחנו יותר טובים מזה.
7. אני כותב, כי לא משנה כמה משפיל הבידוק הביטחוני בצד הישראלי שאימא שלי ואני עוברים ביציאה מרמאללה, בסופו של יום היינו ברמאללה והבידוק רק מזכיר לי למה אני צריך להיות חזק.
8. אני כותב, כי יום יבוא ויהיה לי בן והוא יזכה לקרוא את מה שאני כתבתי.
9. אני כותב, כי אני רוצה שיום אחד ילד בן 14 שגר בכפר יקרא את מה שכתבתי ויבין שהוא לא לבד בעולם.
10. אני כותב, כי מי שחושב שאני מסכן את חיי בכתיבה שלי, לא מבין אפילו כמה המוות שלי יקדם את המטרה למענה אני כותב.
לכן, בעולם של "אינדיבידואלים" אני מרשה לעצמי להתנסח ולהביע את עצמי, ושום חוק, כיבוש, פוליטיקאים או דתיים קיצוניים לא יצליחו לשבור את רוחי או יעצרו אותי מלכתוב את מה שעל ליבי, כי בסופו של דבר כמו כל דבר בחיים זה פרויקט מורכב שהוא תוצר לוואי חברתי הנובע מתנאי האקלים הקשים שאנו חיים בהם, משהו בסגנון הוריקן קטרינה אבל יותר ערבי, יותר מ"אשרוע" (פרויקט) חאדר.