"אז ככה, הוא גרמני" (ווילקומן), "הוא מבקר פה בארץ לשבועיים, והוא ישן אצל ההורים שלי. אה, והוא הוא מחפש מישהו לבלות איתו את הלילה - עוד כמה שעות התחת הזה כבר על טיסה חזרה לברלין... נו, מה אתה אומר?" אני שותק ולוקח ביס.
ווילקומן: אני נענה לאתגר
"הפסד שלך", היא ממלמלת וזורקת את הסיגריה לתוך הקולה שנשארה בכוס. "אתה בעצמך אמרת שנמאס לך מכל ה- איתי, יוני, דודו..." (דודו?! ) "חבל, הייתה לך הזדמנות לפגוש את האנסי".
"האנסי?!", אני מסמיק. "סגור. לאן לבוא?"
"לא לבוא, הוא יאסוף אותך מהדירה", היא קובעת ומשאירה אותי לבד עם חשבון גדול ואלף מחשבות קטנות.
על מה אני אדבר איתו? ועוד באנגלית? ואם הוא בקטע של סקס בהשראת פורנו גרמני אלים משנות השמונים? ומה המלצרית שלי לובשת?
ערב: הוא אוסף אותי במאזדה 6 שכורה ומקפיד ללחוץ לי את היד כשאני מתיישב לצידו.
"ערף טוף" הוא מברך אותי בשקט ומביט אל תוך עיניי. אני עובר לברלין! האנסי נבוך, גרמני כל כך, יפה כל כך. שיקח אותי לאן שיקח. כל כך!!
"תרצה לפוא יחד למסיבה טופה?" הוא שואל ואני חושב לעצמי כמה יפה הוא מדבר עברית.
"רק לפני זה אני צריכה לשים דלק", הוא מוסיף. "צריך, צריכה" – למי אכפת?
"בוא נדבר אנגלית", אני מציע.
אנחנו נוסעים ומדברים על תל אביב ועל ברלין ועל אהבה ועל כמה זה מורכב. להאנסי יש הרבה מה להגיד על הישראלים והוא מתעקש בעברית.
"היי היי" אני עוצר אותו. או לפחות מנסה.
"מגעיל" הוא מגביר את קצב הדיבור והמבטא הגרמני שלו מחריף.
אני מרגיש מותקף. הובטח לי דייט חלומי עם בחור מהאגדות, חוויה סקסית בינלאומית וקיבלתי נאום חוצב להבות אל תוך הלילה! אני חייב להשתיק אותו. נשיקה!
שקט. "אולי תרצה עכשיו לפוא למסיבה טופה?" עכשיו אני רוצה לחזור לדירה ולארוז מזוודה לגרמניה, אני חושב לעצמי.
אנחנו בכניסה למועדון: חוצים את התור המביך, עיניים בוחנות מכל כיוון. בוהות. הגענו לפאנל של הדלתות והסיימון קאוול של הערב חד במיוחד, מעליב, ביקורתי. התעודה שלי לא מספיקה, האנסי גם הוא צריך להוכיח גיל למרות שנראה שנפתחה פינת ג'ימבורי לאחרונים שנכנסו.
חיוך קפוא של צוות השופטים שולח אותנו לסוף התור. או! הנה מישהו שמכיר מישהו שמכיר מישהו - אני לא מכיר אותו.
חבל לי שהלילה האחרון שלו בעיר יתקלקל. אני מחליט לקדם תיירות גאה ואנחנו מבצעים פניה חדה לפאב הקרוב, שם על הבר הוא פותח את הלב ומספר על שבועיים קשים בתל אביב. ביקור שהוא רק רוצה שיגמר. כולם מתחילים איתו, רוצים להכניס אותו למיטה, לא באמת רוצים לבלות איתו, להראות לו את העיר. "אויש תשתוק ותוריד את החולצה", אני חושב.
הוא ממשיך ומספר על הכותל, על צפת, ים המלח, גן הבאהיים. מעניין.
"יש לו עוד כמה שעות ואני לא אעביר אותן כשהוא לבוש"
"בוא" אני קוטע אותו, "נשאר רק עוד מקום קדוש אחד לבקר בו".
אנחנו מתנדנדים לכיוון היציאה. כמה זמן ישבנו בבר הזה? מה הזמנו? ומה לעזאזל הברמנית שלי לובשת?!
אני מסביר לו שבישראל נהוג להשאיר את הרכב בחניון ולקחת מונית.
במושב האחורי, בזמן שהוא ממשיך למלמל, על הגליל, הגולן והכנרת היבשה אני רואה אותו בראשי כמטיף דתי אחוז דיבוק, משלהב קהל מאמינים אדוק. יש לו עוד כמה שעות אחרונות ואני לא מתכוון להעביר אותן כשהוא לבוש.
אצלי בדירה: התשוקה הופכת למופע קברט חוצה תרבויות.
אני מלטף את הפנים החלקות שלו, השפתיים העבות, הגומות האלה שיש בהן כל כך הרבה חן, תוך כדי אני מסנן שכולנו מפחדים, שיסמוך עליי, שאני איתו או משהו כזה. אני מלטף את השיער הרך שלו שמסורק הצידה כמו שאני אוהב, איכשהו המגע שלי מיתרגם לגרמנית על המקום.
מי צריך את המסיבה הטופה, הבר העלוב, התור הדחוק. הכל כאן, מתחת לאף ומתחת לחגורה. חומת ברלין נופלת.
אחרי הגאגא מגיע הבוקר והשמש זורחת, חושפת הכל. צלצול טלפון מעיר אותי ועל הצג - רונית. אני מסנן את השיחה ומזמין לו מונית. שידבר קצת עם הנהג.
הוא משאיר אותי עם הפוך גדול וכמה מחשבות קטנות – האם הבילוי איתי היה חוויה מתקנת לתדמית הגיי הישראלי? האם הוא חשב גם אותי לעוד אחד שפוחד, סגור, מגעיל?
האם הגייז הגרמנים מנומסים יותר? רומנטיים יותר? האם כשאבקר בברלין גם אותי ישאירו מחוץ למועדון? ומה לכל הרוחות רונית לובשת?!
"שבוע הבא מגיע לאמא שלי מתלמד סקנדינבי", רונית נלהבת, "הוא מחפש מישהו שיראה לו את העיר, מה אתה אומר...?"
>> לכתבות נוספות בערוץ הגאווה של mako
>> לקבוצה שלנו בפייסבוק כבר הצטרפתם?