קשה לא להתאהב בשחר. שחר (השם המלא שמור במערכת) הוא אדם כריזמטי. וכריזמה היא תכונה נדרשת כשאתה וואן מן שואו, מפעל סולו לייצור סרטי פורנו כחול-לבן לקהילה הגאה. השיחה שלנו נורמלית להפתיע, כשמדי פעם אנחנו נזכרים להנמיך את הקול כי אנשי עסקית הצהריים שסביבנו עלולים להירתע מכמות הפעמים שאנחנו זורקים את המילה "זין" לאוויר. אם באמת היתה בישראל תעשיית פורנוגרפיה, שחר היה זוכה בקלות לתואר ״בכיר בתעשייה״, כיוון שהוא נוגע-לא-נוגע בתחום הסרטים הכחולים כבר למעלה מעשור. כיוון שאין תעשיה כזאת, אפשר לכנות את פועלו ״מרשים״, ואפילו ״נס כלכלי״.
האקסיומה היא שישראלים לא אוהבים לשלם עבור תוכן. בוודאי שלא ירוצו לשלם על תכנים שזמינים להם בשפע בלתי נתפס ברחבי האינטרנט, כמו פורנוגרפיה. למרות זאת, הבייבי של שחר בשנתיים האחרונות, האתר igay365, מצליח לא רק לשמור על שערים וירטואליים פתוחים, אלא, לטענת בעליו, גם לייצר רווח נאה. הטריק הוא לצלם ולערוך במהירות, ולהציע להומואים ישראלים מבחר מרשים של סרטים שאמורים לעורר בנו איזו תחושת פמיליאריות. הוויזואליות בהם יעילה ותמציתית – חיילים, אצנים, חוף הים, דירה בתל אביב, מתקן שטיפת מכוניות - והם אמורים לקפוץ לנו לעין כְבָרֵי זיהוי וישראליים באופן מיידי. פורנו בורקס.
האלמנט השני שבולט בסרטים ששחר מפיק הוא המציצנות. אלה הבחורים שלנו; מיטב בנינו, מלח הארץ ובן השכן. השחקנים נראים כמו מה שיוצא כששולפים שלושה מאפיינים פיזיים מתוך שק ענק שכתוב עליו ישראל. והכותרות בהתאם: צעיר ישראלי חדש מאונן! חוף געש! חב"דניק! קניון איילון! כמו כדי להגיד, זה קורה מתחת לאף שלכם. כל מקום הוא פורנו, או נכון יותר: לכל מקום יש פוטנציאל פורנו. הסרטים של שחר נוגעים בדיוק בנקודה שפורנו בינלאומי, יוקרתי ושזוף ככל שיהיה, לעולם לא יגע בה: הסיכוי שזה יקרה יום אחד גם לנו - לי ולכם. הוא לא מתרחש בחללים סטריליים, או במרתפים אפלים. למי בארץ יש בכלל מרתף? ישראל של שחר איננה יפה במיוחד, אבל היא מתפקעת מרוב סקס.
שחר מנמק בקלות את סוג הבחורים שמופיעים באתר: "להומואים זה חשוב, שהגוף יהיה יפה, שהכל יהיה יפה". על סוגיית הגודל הוא אומר, "פנו אלי אנשים עם איבר גדול, השתתפו, ואמרו לי "אתה לא מבין מה זה עשה לי. אני מתאמן בחדר כושר, כל העיניים עלי. לפני זה לא הסתכלו עלי". הם ראו מה יש להם, הביטחון העצמי שלהם עלה".
אבל לא היית מצלם מישהו שעיר, למשל?
"אני לא אבקש מהם לעשות לייזר, אבל אני אגיד להם, "אם אתה רוצה להתקבל, אתה צריך לעשות ככה וככה".
אבל זה אף פעם לא מספיק – אתה שרירי, אבל לא שזוף; שזוף אבל מקריח
"זה כן אתר שמשחק על האמיתי. אין מושלמים, אבל יש לי את הגבול שלי, שאני מוכן לקבל. אני פשוט יודע מה אנשים יראו. עשיתי בזמנו סרטים עם אנשים כאלה וכאלה... מלאים קצת – לא היו צפיות".
הופ! המצלמה עליך
שיטת גיוס הכישרונות פשוטה. "יש לנו פרסומים בכל מיני אתרים, כולל אטרף", הוא מסביר. "אם תחפש פורנו גייז ישראלי, ישר תמצא אותנו, כולל הצעה להשתתף. אני מביא אנשים גם מפה לאוזן. בדרך כלל אלה פנטזיות של אנשים". התשלום הוא אלף שקלים לסצינה או שעה, ויום צילומים נמשך 3-4 שעות, "תלוי בתפקוד של הבן אדם". התשלום – במזומן. "יושבים, נפגשים, שותים, מכירים אחד את השני", הוא מתאר יום צילומים שלא נשמע רחוק מכינוס של חבר'ה מהצבא. "הם לא מכירים אחד את השני, זו ההיכרות הראשונה ביניהם", הוא מדגיש, ואני שואל אם זה חשוב לו שהשחקנים יכירו לראשונה רק על הסט. "קרו לי בעבר מקרים לפני זה [שהכירו], וזה הסתבך - כן בא להם, לא בא להם, או שהם היו ביחד לפני זה".
קרה שתפסו אתכם?
"לא, אני בוחר מקומות שאני יודע שלא יעברו בהם, או בדירות סגורות"
לא מפריע לשחקנים להצטלם בחוץ?
"יכול להפריע. תחשוב - אנשים עומדים, מסתכלים, באים... מי שמפריע לנו, אני מסובב את המצלמה אליו ואומר: "הופ! אתה בסרט". לשחקנים ותיקים זה לא מפריע. צילמנו סרט בבית מלון, ועלה אלינו פקיד עם מגבות, נכנס בדיוק באמצע העניינים, נדלק והצטרף".
והצטלם?!
"לא, רק הצטרף", הוא מחייך. "גם בגעש קרה שאנשים הצטרפו. אם הם בקטע של להצטרף כמה דקות, ליהנות... מה רע?".
על מה מדברים בריאיון הזה, לפני הצילומים?
"אני מדבר עם הבן אדם, לראות שהוא בסדר נפשית, שאין לו דיכאונות או איזו בעיה. אני לא לוקח אנשים שלחוצים בכסף. אני מחפש אנשים שרוצים להגשים פנטזיה... מיליונים לא עושים מזה".
לפני תחילת הצילום השחקנים נדרשים לחתום על הסכם ששחר כתב. "הם חותמים שאין להם מחלות. אני לא מבקש בדיקות, כי עכשיו הם יביאו לי בדיקה, אבל היא תקפה ללפני חודש, והוא נדבק אתמול".
אבל אתם מקפידים על מין בטוח
"מתחילים עכשיו. אנחנו עובדים עם רופא. שולחים אליו, הוא עושה להם בדיקה בַמקום והם ממשיכים. עוד פעם, הבדיקה היא לא תמיד הכי מדויקת".
זו גם השיטה בחו"ל?
"זה הסטנדרט, ואין לי ברירה אלא ליישר קו. ברגע שבנאדם עושה ברבאק [מין אנאלי לא מוגן], אומרים שהוא נשא".
ולצרכנים לא מפריע שזה פוגע בפנטזיה, שזה לא סקסי?
"גם לי זה לא עושה את זה, גם קשה להכניס את זה לצילומים... צריך לעצור".
אני לא אקרא לו סטרייט
זה לא הניסיון הראשון לייצר פורנו לקהל ההומואי המקומי, אבל אף אחד מהניסיונות הקודמים לא הבשיל לכדי עסק יציב. גם האתר של שחר הוא לא מקור פרנסתו היחידי (הוא עוסק בנוסף בעיצוב ופיתוח אתרי אינטרנט), אבל עצם העובדה שהסטארט אפ הזה מצליח להשאיר את הראש מעל המים, וממשיך להפיק תוכן חדש על בסיס קבוע – היא תעודת ההצטיינות שלו.
בחו"ל נהוג לקחת שחקנים שלחוצים לכסף או מכורים לסמים כדי לשמור אותם תלויים בתעשיה כמקור ההכנסה שלהם. הרבה שחקני פורנו מתו בשנה האחרונה
"זאת לא השיטה שלי. בעבר, עזרתי להביא שחקניות להפקות של חברה אחרת, והשחקניות היו במצוקה. זה עשה לי נורא רע, אישית. אני לא בן אדם נצלן. בא לי אנשים שנהנים – בוא נהנה, בוא נזרום, זאת המטרה שלי. אני יכול להביא אנשים זקנים, סטרייטים שיעשו את זה בשביל כסף... לא זאת המטרה. כשאנשים לחוצים בכסף הם יכולים לעשות הרבה דברים".
מה הבעיה בשחקנים סטרייטים שצריכים את הכסף?
"סטרייט בדרך כלל לא ישתתף בסרט גייז. אני לא אקרא לו סטרייט. נקרא לו דוּ".
אבל זו כן כותרת שאתם משתמשים בה בסרטים באתר – "סטרייט מתנסה" וכו'
"זה בשביל הפנטזיה, השחקן לא באמת סטרייט. זה קיים בחו"ל, בארץ לא. ניסיתי, וראיתי שהם סובלים".
המצב מעבר לים שונה, כמובן. ובאמת שלא הוגן להשוות את המוּסכניקיות המיוזעת של ישראל לארץ האולפנים הבלתי מוגבלים, ארצות הברית. באמריקה, מדובר בתעשיה אמיתית, כזו שמגלגלת מיליארדים, מעסיקה אלפים וזוכה לפיקוח של רשויות החוק. בחיי, תבדקו – קליפורניה, ובעיקר אזור עמק סן פרננדו, שנחשבים לבירות הפורנוגרפיה המקומיות, משיתים חוקים של ממש על האולפנים שפועלים בשטחם. הם דורשים מהם להעביר את השחקנים בדיקות לגילוי HIV, ולאחרונה אף כפו על האולפנים להשתמש בקונדומים בסרטים כדי לא לעודד מין לא מוגן בקרב הצופים.
הלגיטימיות הזאת מחלחלת גם לתרבות המיינסטרימית, והפורנו האמריקאי הממוסד הוא כבר כמעט חלק לגיטימי בה. שחקני פורנו משתתפים בכנסים יעודיים וזוכים לחסויות של חברות, בדרך כלל כאלה שמייצרות ומשווקות מוצרים שקשורים לסקס ולקהילה ההומואית. השמות אולי בדויים, אבל הכסף – אמיתי לגמרי.
המפיקים יודעים גם שכדאי להם לגייס שחקנים פופולריים, כי עבודה עקבית איתם תתרום לבניית המותג. הקהל ההומואים המקומי הוא קהל צרכנים נאמן, שיהיה מוכן למסור את שלוש הספרות באחורי כרטיס האשראי שלו בשביל ההזדמנות לראות בדיוק את האדם שהם חושקים בו. הפורנו האמריקאי הוא לא אגבי, אלא מתוכנן, יעיל וממותג. הוא בנוי סביב מיון ברור – איזה תוכן פורנוגרפי מעניין אותך, איך מעניין אותך לצרוך אותו, וכמה תהיה מוכן לשלם עליו ועל מוצריו הנלווים. כתוצאה מכך, הופעה בפורנו לא חייבת להיות מביכה או אסורה.
אתם כנראה ספק התוכן הכי גדול בתחום
"כן. 3,000-4,000 כניסות ביום, שזה המון, והכל מישראל".
אתם יודעים מאיפה מגיעים הגולשים שלכם?
"תל אביב זה 80%, יש גם בני ברק, ירושלים, באר שבע, חיפה. יש המון כניסות מבני ברק... בגלל זה עשיתי גם סרט עם חב"דניק".
ראיתי!
"עבד חבל לך על הזמן, מדהים. עכשיו אני רוצה לעשות סרט על דברים שקרו. נגיד, הרב שהטריד מינית את הבחורים – אני הולך לעשות את זה. לדעתי זה יעשה המון רעש ולא אכפת לי. אתה יודע, הרב איילון".
זה לא חוצה איזשהו קו?
"אני חושב שזה [ההטרדה] לא לעניין, אבל אני יודע שזה יעשה הרבה רעש תקשורתי, ורעש תקשורתי מביא עוד צופים, עוד טראפיק, עוד עבודה".
בתור לטוסט נקניק
לעשות בארץ פורנו "כמו בחו"ל" לא שונה מהניסיון לייבא את סטארבקס לרמת גן בתחילת שנות התשעים. הבעיה לא היתה במוצר, אלא בשיווק ובעטיפה. יש יותר מדי חו"ליוּת בסטארבקס, יותר מדי עיצורים בשם כל כך קצר. זו לא עברית. עברית זה ארומה – שלוש הברות פתוחות וסלט שוּק. הפורנו ישראלי לא צריך (או יכול) להיות זוהר, אלא מוכַּר. כמו סנדוויץ' עיראקי של חרמנות – זמין, מיידי, משלנו.
מה אתה אומר למי שחושש?
"שזה פאן עם תשלום. דמי כיס. יום צילומים זה יום כיף – אוכלים ושותים, נהנים, מזדיינים ועושים כסף".
אחד החוששים לשעבר הוא זיו (שם בדוי), גבר בשנות העשרים לחייו שגר בתל אביב, ובחצי השנה האחרונה הצטלם לשבעה סרטים. בהתחלה חשבתי שהוא יהסס או יתבייש, אבל אז שמעתי את הכלב שלו נובח ברקע, והבנתי שאני זה שנמצא על ספיקר בטלפון. "אף פעם לא הייתי בארון כי אני לא גיי, יותר נכון לומר שאני דוּ", הוא מספר, וחוזר על ההפרדה שעלתה גם בשיחה עם שחר, כאילו פורנו גאה מיועד אך ורק להומואים "מושבעים", שמעולם לא חלמו אפילו על מגע מיני עם אישה.
"תמיד ידעתי", הוא אומר, "ולא הסתרתי מאנשים. פשוט החלטתי לזרום עם זה". עד לא מזמן היה במערכת יחסים מונוגמית בחורה בגילו, שידעה שהוא ביסקסואל. את הסרטים הראשונים עם שחר צילם כשהיו יחד. אל הפורנו הגיע דרך חבר ממקום עבודה קודם. אחד מקרובֵי משפחתו של החבר עסק בהפקת סרטים פורנוגרפיים בישראל, וכשזיו שמע על הסכומים ואופן העבודה, הוא ביקש מהחבר שיעשה לו פרוטקציה. העניינים לא הסתדרו -"התקשרו אלי מחסוי, לא עניתי" - ומספר שהחליט לקחת את העניינים לידיים.
מה עשית?
"חיפשתי בגוגל – תעשיית הפורנו בישראל, איך מתקבלים. באחד הלינקים הופיע האי-מייל של שחר. שלחתי תמונות והוא יצר איתי קשר".
לזיו לא היה שום ניסיון קודם בארוטיקה מצולמת, וגם בקושי עם ניסיון מיני עם גברים. הפעם הראשונה שקיים יחסי מין אנאליים כפסיבי (נחדר) היתה מול המצלמה, לצורך תפקיד. כשאני שואל אם הצילומים מהנים, הוא אומר, "היום עצמו כן. הצילום עצמו... פחות. זאת עבודה, זה משחק".
אתה מסתכל על התוצאה הסופית?
"וואלה לא, אפילו לא פעם אחת. לא כזה מעניין אותי, אני לא אוהב את איך שאני נראה במצלמות ותמונות".
אז איך זה מסתדר?
"אני חושב שאני לא פוטוגני. אני גם לא חושב שאני כזה יפה מלכתחילה, אבל כן, הלכתי על זה כי אנשים אחרים אמרו לי. כל מיני הערות קטנות שאני מקבל מסביב, שאני אומר "וואלה, יש בי משהו". אולי זה דפֵקה שלי עם עצמי. אני גם לא אוהב להסתכל על עצמי במראה. אני לא יודע איך קוראים להיפך מנרקיסיסט, אבל נראה לי שאני כזה".
המשחק של זיו נמשך גם מחוץ לסט. "קרה כמה פעמים שראיתי שאנשים הסתכלו עלי מוזר, שאני די בטוח שזה בגלל זה", הוא מספר. "כשבן אדם מסתכל עליך בצורה של "איפה ראיתי אותך?" אתה מרגיש את זה".
איפה זה קרה לך?
"בתור לטוסט נקניק. אני מחכה, והבן אדם בא להכין לי את הטוסט והוא מסתכל עלי בצורה של, "מאיפה?". גם חבר סטרייט שלי, היתה איזה פעם שנפל לי משהו בבית והתכופפתי להרים אותו, והוא זרק לי – "איזה תחת יש לך, של כוכבת פורנו".
מצחיק דווקא
"לא יודע, להסתובב אליו ולהסתכל לו בעיניים ולהגיד לו "כן, אה", זה היה קצת קשה".