כשהגורו הבודהיסטי של מיה ג'אפר פגש אותה בפעם הראשונה, הוא מיד זיהה את האישה שבה ואמר לה: "את אישה". הוא גם היה זה שהעניק לה את השם מיה, על שם אימו של האל בודהה, אותו אימצה כשהחלה את תהליך השינוי שלה.
מאז הספיקה מיה להשלים מעברים רבים בחייה. מצעירה שנולדה בהודו למשפחה מוסלמית אדוקה לפעילה חברתית לזכויות הטרנסג'נדרים, שחקנית, רקדנית ודוקטור לרפואה הוליסטית. מיה השתתפה במספר סרטי קולנוע תיעודיים, כולל סרט על חייה "ממוחמד למיה", וכן בסדרה זוכת פרס גלובוס הזהב –"טרנספרנט".
בחודש יוני תגיע מיה לישראל, כאורחת של פסטיבל הסרטים הגאה TLVfest, החוגג השנה את שנתו העשירית. במהלך ביקורה בישראל תקיים מיה מפגש עם קהילת הטרנסג'נדרים, תופיע במסיבה הקווירית שהפסטיבל מפיק ותשפוט בפסטיבל.
לכבוד ביקורה בישראל, שוחחנו עם מיה על ילדותה כטרנסג'נדרית בהודו, על התהליך האישי שעברה ועל התהליך שעוברת הקהילה הטרנסג'נדרית.
>> מצעד הגאווה 2015 בתל אביב – כל האירועים
"קהילת הטרנסג'נדרים היא אחת הקבוצות המוקצות בחברה ההודית וחבריה סובלים מעוני, אבטלה ואפליה", מסבירה מיה, שנולדה בדרום הודו וגדלה שם עד שעברה לארה"ב, "אך למרות הכול, אפשר לומר שהמצב משתפר בהדרגה, ובגדול אפשר אפילו לומר שמצב הקהילה הטרנסג'נדרית בהודו טוב יותר ממצב הקהילה ההומוסקסואלית, לאחר שזו הוצאה מחדש מהחוק. ברוב המקרים כאשר אדם יוצא כטרנסג'נדר הוא מנודה על ידי המשפחה והקהילה שלו, ואז מצטרף לאחת מקהילות הטרנסג'נדרים, כמו למשל לקהילת ההיג'רות".
המונח היג'רה מתאר אדם שהוא לא גבר ולא אישה. מכיוון שההודים מייחסים להיג'רות סוג של כוח רוחני, הם מכבדים את ההיג'רות ולא פוגעים בהן, ואפילו מזמינים אותן לחתונות או לידות כדי לברך את הזוג או הילד, בהתאם למאורע. אך למרות עובדה זו, גם ההיג'רות סובלות מאפליה ואבטלה ואינן נתפסות כאזרחיות שוות זכויות.
"לא כל טרנסג'נדרית היא היג'רה, מסבירה מיה, "היג'רה הן אלו שמחשיבות את עצמן לא גבר ולא אישה אלא משהו באמצע, בעוד טרנסקסואל מאמין שהוא זכר או נקבה, בדיוק כמוני, שרואה את עצמי כאישה".
מתי הרגשת לראשונה שיש חוסר התאמה בין המגדר שלך לבין המגדר ששויך לך בלידה?
"מאז הזיכרונות הראשונים שלי, תמיד ראיתי את עצמי כילדה וכאישה. הדמויות לחיקוי שלי תמיד היו שחקניות ודוגמניות הודיות, שנחשבו מאוד יפות, מצליחות ונשיות. בגלל החשיפה הבנתי לאט לאט שאני טרנסג'נדרית. אך בגלל שנולדתי וגדלתי במשפחה דתית מוסלמית אדוקה, וגדלתי תחת חינוך אדוק ומקפיד, מעולם לא יצאתי בפני משפחתי בתור טרנסג'נדרית, או אפילו בתור הומו. כי אם הייתי עושה זאת היו רוצחים אותי, ואולי גם את משפחתי, וזה היה נחשב כרצח של כבוד".
האם אי פעם עברה בראשך המחשבה להילחם בתחושות האלה?
"נלחמתי בתחושות האלו גם אחרי שגיליתי שאני טרנסג'נדרית. בהתחלה לא רציתי לבצע את השינוי, כי ראיתי כיצד מתייחסים לטרנסג'נדרים בחברה, איך מתעללים בהם ומשפלים אותם בדרך קבע, ולא רציתי לשים את עצמי במקום הזה. פחדתי שמשפחתי תתנכר לי, שאאבד את העבודה שלי ואת המעמד שלי, ושלעולם לא אעבור כאישה ואראה כמו פריק כל חיי. אבל בסופו של דבר האמת מנצחת, והשינוי הגיע לאחר שעברתי לארה"ב".
מה הייתה התגובה הפוגעת ביותר שנתקלת בה?
"נתקלתי בהרבה אפליה באופן כללי. כבר בהודו, עוד לפני השינוי שלי, בגלל שהייתי מאוד נשית בצורת ההתנהגות שלי, צחקו עלי והשפילו אותי. גם לאחר המעבר לארצות הברית, הותקפתי מינית יותר מפעם אחת, קראו לי בשמות נוראיים. היכו בי והתעללו בי פיזית ונפשית. הכל בגלל היותי טרנסג'נדרית. הייתי אומרת שהתקיפה המינית הייתה הקשה ביותר עבורי להתמודד איתה. ההתעללות היומיומית היא משהו שקשה להתמודד עמו, וצריך להתרגל אליו כדי להמשיך לחיות, למרות שזה לא באמת משהו שאפשר להתרגל אליו".
איך התגובות הללו השפיעו על חייך?
"אני חושבת שהחשיפה לאלימות הזו השפיעה על חיי בצורה שלילית, וגרמה לי לפחד מגברים. למרות שאני נמשכת לגברים והשלמתי את המעבר שלי, אני עדיין רווקה, והייתי רווקה כל חיי, ויש לזה קשר לעובדה שאני טרנסג'נדרית. ולעובדה שאני נמשכת לגברים אבל אני גם מפחדת מהם".
האם תהליך השינוי אי פעם מסתיים, או שהוא נמשך כל החיים?
"השינוי הפיזי מסתיים בדרך כלל עם סיום הניתוחים לשינוי המין, כולל הניתוח התחתון לשינוי אברי המין, אשר בדרך כלל מבוצע אחרון. אבל אני חושבת שהשינוי הנפשי והרוחני לעולם לא מסתיים. זה תהליך מתמשך. השינוי שלי למשל הסתיים בשנת 2011 כשסיימתי עם הניתוחים, אבל השינוי הנפשי שלי ממשיך עד היום, כי אני מגדירה את עצמי מחדש כאישה. נאלצתי להגדיר את עצמי כגבר בתחילת חיי, ועכשיו אני צריכה ללמוד לחיות כאישה, וללמוד הכול מההתחלה כאישה, וזה תהליך שנמשך כל החיים".
מה דעתך על המגמה, שאת חלק ממנה, של נראות יוצאת דופן של דמויות טרנסג'נדריות בטלוויזיה ובקולנוע?
"הנראות העצומה של טרנסג'נדרים בטלוויזיה ובקולנוע היא דבר מבורך לכל הקהילה הטרנסג'נדרית. אני חושבת שקיבלנו המון תשומת לב תקשורתית בזמן האחרון, בעקבות הרבה מפורסמים ומובילי דעה כמו ברוס ג'אנר או לברן קוקס, ובעקבות שיבוץ דמויות טרנסג'נדריות בטלוויזיה כמו בסדרה 'כתום זה השחור החדש' או 'טרנספרנט', בה אני משתתפת. פשוט כולם יצאו באותו הזמן ויצרו שינוי גדול. שזהו שינוי מבורך שמוביל אותנו בדרך הנכונה. תרומה נוספת יש לעובדה שעכשיו טרנסים מוצגים בתקשורת בצורה הרבה יותר חיובית מבעבר. פחות מגוחכים ושליליים ויותר ריאליסטים".
מה לדעתך צריך להיות הצעד הבא במאבק של הקהילה הטרנסג'נדרית?
"לדעתי הפריצה הגדולה בתקשורת יצרה דימוי חיובי לקהילה, והייתי רוצה לראות עוד ועוד אנשים מפורסמים יוצאים מהארון, אנחנו צריכים שיהיו יותר תכניות ויותר סרטים שמציגים את הקהילה באור חיובי. זה יהיה נחמד לראות גם אנשים מהעולם הפוליטי, פוליטיקאים ומנהיגים".
מה דעתך על ההחלטה להקדיש את המצעד בת"א לקהילה הטרנסג'נדרית?
"אני חושבת שזה רעיון מדהים. אני מאוד שמחה, גאה, ומלאת תודה והערכה למארגני המצעד ולקהילת הלהט"ב בישראל על ההחלטה הזו. גם בלוס אנג'לס המצעד מוקדש לקהילת הטרנס, וזה נהדר שזה קורה גם בת"א. אנחנו זקוקים לתמיכה מקהילת הלהט"ב ואני שמחה שזה קורה, זו צעד שחשוב בדרך הנכונה".
מהו המסר אותו היית רוצה להעביר לדור הצעיר של הקהילה הטרנסג'נדרית?
"המסר שלי לדור הצעיר הוא שהם חייבים לשמור על האמונה שלהם, לא משנה מה היא, ולהאמין שאלוהים אוהב אותם בכל מצב. גם אם המשפחה שלהם מנתקת איתם את הקשר, גם אם החברה פוגעת בהם, הם צריכים להישאר חזקים ולדעת שהדברים משתפרים כמו שלא השתפרו מעולם. זו הפעם הראשונה בהיסטוריה של העולם שהקהילה הטרנסג'נדרית זוכה לכל כך הרבה חשיפה ותשומת לב חיובית, וכל מה שהם צריכים לעשות זה להושיט את היד וליהנות מזה. האינטרנט הוא מקום נפלא למצוא קבוצות תמיכה, יש קהילה טרנסג'נדרית בכל מקום, והם יכולים להצטרף אליהם ולדעת שהם לא לבד. והם שווים לכל אחד אחר ומגיע להם ליהנות מאהבה, וקבלה כמו כל אחד אחר.
הדברים משתנים תוך כדי שאנחנו מדברים, והחשיפה יוצרת תנועה חיובית כלפי שינוי, שאני מאמינה שהוא בלתי נמנע. הישארו חזקים, היו נאמנים לעצמכם והיו חכמים".