יש הרבה ממלכות בעולם, וכמו בכל מלוכה שמכבדת את עצמה חוגגים הרבה. אז בממלכת הדראג מצעד הגאווה הוא כמו חתונה באנגליה: אלפי אנשים באים לחגוג, לבדוק, להתבונן במלכות להצטלם איתן, לרכל עליהן, לשאוב קצת השראה ולהבין מה עומד מאחורי - גבר או אישה?
להיות מלכה ליום אחד זה חלומה של כל ילדה וילד גיי. לשים שמלה גדולה, להגזים עם האיפור והשיער להתהלך כמו טווס בממלכת ״החיות״ ולהראות שגם על עקבים הכול יכול להיות. לחיות את הפנטזיה להגשים אותה לאחרים, להראות לכולם שכולנו שווים. אני כל כך אוהבת שאומרים לי שאני מגשימה משהו מניו יורק, כי באמת משם כל הדיוות הגדולות.
תל אביב היא עיר מדהימה ואני חיה בה בגאווה. היא מאפשרת לי להיות אני בלי למצמץ טיפה. נכון, יש הומופביה ולא תמיד יש מי שיסביר למה גבר מחליט לשים עקב וגם על איפור להתעקב. לכן אני שם, כדי להסביר שלמה לא, בעצם? נסה בעצמך, עוד תגלה כמה כוח יש למסיכה. ממש כמו שבאים לווידוי כשלא רואים מול מי אתה, והאמת יוצאת ואין פחדים - זה כוח ואנרגיה שבאים ישירות מאלוהים. זה לשדר על תדר אחר ולדעת שאתה שונה. אבל בממלכה שלי יש לזה המון מקום והנורמה מיותרת.
אז אומרים לי ברחוב - "אפשר תמונה, גברת"?, ואני נותנת חיוך ואומרת "כן, בבקשה". כי לתמונה יש כוח והיא הופכת לסיפור על הרגע הקסום, אולי מוזר, של החוויה שאותה תספר לחברים למשפחה ותפיץ את הגאווה. על היום שכל ילד וילדה שמעו עליו בחדשות ותהו מהי קהילה, מהי גאווה ומה היא הגזמה. אני רק מקווה שההורים יידעו לתת תשובה אמיתית וכנה על קהילה שלא עושה שום דבר רע, שיש בה אהבה רק לא כמו בספרים, ושנשיקה עם בן מינך היא לא אסורה.
יש שאומרים שמצעד הגאווה הוא מאוד מיני ובוטה, ואז נוח להגיד שהקהילה הגאה סובבת סביב סקס. לדעתי, מי שאומר את זה קצת שוכח שבני אדם הם מיניים בטבע שלהם. המצעד רק נותן במה לערכי חופש ושלמות עם הגוף שלך והמגדר שלך. קחו לדוגמא את הקרנבל בברזיל, שם תראו נשים חשופות חזה רוקדות ומענטזות אבל אף אחד לא מרים על זה גבה. עוד דוגמא מצוינת היא מנהג של למעלה מ- 60 שנה בספרד - מלחמת העגבניות, קרנבל הטומטינה בו הספרדים יוצאים לרחובות לרוב בלי חולצה וזורקים עגבניות לכל עבר. המון גברים, בלי חולצה, רטיבות אדמומית = מאוד מיני.
ואזכיר גם את מצעד האהבה שהתרחש קורה בארץ עד לא מזמן והיה מאוד מיני וחשוף. לפני שאתם ממהרים לשפוט ולהחליט שהקהילה הגאה מאוד מינית ובוטה, תזכרו שזה ממש לא קשור לאופי הקהילה אלא לאופי האדם, וזה מה שהופך אותנו לשווים ולא לשונים. בגלל התרבות המסורתית שלנו, ושלטון הדת שמחנך לערכים של צניעות ברמה כזו שנשים צריכות לשים כיסוי ראש (כי שיער אמיתי הוא מושך וחושני) ולכסות את כל גופה עד הברכיים - להבין שיש אנשים ששלמים עם הגוף שלהם ואוהבים לחשוף אותו נראה בוטה והפגנתי. אבל כמעט בכל עיר חוף בעולם יש חוף נודיסטים וזה לגיטימי. בארץ מחביאים את החוף רחוק שחס וחלילה ילדים לא יתקלו באנשים שכל כך נוח להם בעור של עצמם.
אני זוכרת שישבתי על החוף בברצלונה, בחוף רגיל לגמרי, והתיישבה לידי בחורה מהממת שבאה עם חוטיני ואייפד. לא היו לה פחדים, לא היו לה חששות, היא לא ידעה מהם ערסים שיבואו לבהות בחזה שלה, היא לא פחדה מהטרדה מינית והיא לא חשבה שהיא בוטה.
במצעד ליום אחד כולם שווים, ליום אחד זה הגיוני. המודעות עולה השמחה גדולה והממלכה מלוכדת. לא משנה הגיל, לא משנה התרגיל ולא משנה המראה. העיקר שאת ואתה שם גאים, שמחים ועליזים.
והנה שיר קטן, כי כיף לכתוב בחרוזים.
הגאווה שלי
שלום אני נונה שלאנט ואני מלכת דראג גאה
אני מיעוט בתוך מיעוט, אני נישה נשית בעולם של גאווה גברית
אני הדמות שחבויה בכל ילד וילדה , אני אישה חזקה וגדולה מהחיים
יש האומרים דיווה ויש האומרים מלכה,
אני היצר אני ההשראה, אני האשליה
אני גבר? אני אישה?
אני ההגדרה שאין במילון
אני הטיפוס המוזר שראית בחלון
גבר עם מסיכה שמסיחה את דעתך
גורמת לך להסתכל, להתבונן ביצירה
תפקידך למחוא כף או להצטרף למחאה
זאת אומנות פוליטית על מגדר, על החברה
זה ניסוי וטעייה...
ותהייה מהו הדבר הבא? ואחריו?
ומה בסך הכול אני רוצה? אהבה?
ובעידן שלייקים הם כמו כפיים והמחשב הוא הבמה
אז תמחאו עוד כף על כתיבה מעולה
ותהנו מהתמונות הן נעשו באהבה
תודה על מצעד של גאווה
עוד ב-mako גאווה: