בדרך לא דרך, הצליח סוף השבוע האחרון לגבש שלושה אירועים שלא יכולים להיות שונים יותר זה מזה: מצעד הגאווה, שבוע הספר ופתיחת המונדיאל בברזיל. לכבוד המפגש יוצא הדופן, החלטנו לשלוח את כתבינו מחוץ לאזורי הנוחות שלהם ולעמת אותם עם החגיגה שבה לא תכננו להשתתף.
50 גוונים של זיעה / זוהר ישראל בשבוע הספר
הבדלים בין שבוע הספר למונדיאל, מספר 19: לא תמצאו בשבוע הספר מעריצים שמסתובבים עם חולצה של הסופר האהוב עליהם.
בעיצומו של עוד ערב מסעיר של חגיגת כדורגל קדושה מפז, נאלצתי לנטוש את המשחק בין קולומביה ליוון ולשים פעמיי לעבר כיכר רבין, כי מקורותיי מסרו שב-20:30 יש איזו כיתת אמן עם נתן זך בשבוע הספר, וזה חשוב לכתבה הזו. אחרי הכל שליחות עיתונאית זו שליחות עיתונאית, אז אמרתי שלפחות אחנה בחניון גן העיר – היקר ביותר במזרח התיכון - ואתנקם במערכת שהוציאה אותי מהמונדיאל.
הבדל מפתיע בין שבוע הספר לצפייה בשידורי המונדיאל: בשבוע הספר מזיעים יותר.
החמצתי את כיתת האמן המדוברת, ובזמן שקולומביה השחילה את השלישי לרשת היוונית, ניסיתי להשתחל לדוכן שבו הרב לאו חתם על ספרו כדי לשאול אותו על סוגיות הלכתיות ודיני נבדל, אבל העומס היה גדול וחששתי להידבק לחולצותיהם של בני המשפחה מרובת הילדים שעמדה בסמוך, אז ויתרתי.
גילוי ראשון שלא ידעתי עליו: לספר "הסוד" יש המשכים: "הקסם" ו"הכוח". מוזר שעדיין לא הוציאו את "החרטא". גילוי שני: בשבוע הספר מוכרים לא רק ספרים אלא גם מיני גאדג'טים. גילוי שלישי: את המזרקה בכיכר כנראה לא ניקו מאז קפיצות השמחה בזכייה של מכבי ביורוליג.
ברקע בוקע מהרמקולים ללא הפסקה קול שמכריז על הסופרים שחותמים ברגעים אלה ממש על ספריהם, לזכותו ייאמר שהוא לא עושה אפליה בין סופרים מוכרים לאלמונים. "עדי מנחמי חותם כעת על ספרו 'אל תקרא לי דוקטור', עכשיו בדוכן 'קונטנטור'". עיון קל מגלה שמנחמי אכן לא רופא. אמת בפרסום. מדהים.
ההוא לא סופר, השני לא רוצה שתקראו לו דוקטור. קראו על כך בקרוב בספרי "לא זכיתי במלכת היופי". מבוסס על סיפור אמיתי.
המונדיאל בכל זאת הגיע גם לכאן. מספר ספרי כדורגל מרוכזים באחד הדוכנים: ביוגרפיות על מסי ועל רונאלדו ועוד ספרים בנושא. אלא שהם הונחו בדוכן כשסביבם ספרי ילדים כמו "הנסיכה סופיה". אתם עושים את זה לא נכון.
בינתיים מתחיל המשחק השני לאותו יום, אורוגוואי וקוסטה ריקה נפגשות למשחק שיהפוך במהרה להפתעה הגדולה של הטורניר. בינתיים ההפתעה הגדולה ביותר שאני נתקל בה היא נערה כבת 14, שמבקשת מאמה לקנות לה את "50 גוונים של אפור", כי מה זה רומן ארוטי מפורט וגרפי במיוחד עבור הנוער של היום. אבל האמא מפתיעה ומסרבת בתוקף. אני מציץ בנייד שלי ומגלה שאורוגוואי כבר עלתה ל-0:1 וחושב שאולי הייתי צריך לסרב בתוקף לעשות את הכתבה.
ואז מתחילה התרחשות סמוך לכניסה ומתברר שהנשיא הנבחר רובי ריבלין נמצא במקום, מוקף באבטחה כבדה ויועצת תקשורת. אחרי הכל ריבלין אמר שהוא יהיה נשיא של העם, וזה הלא עם הספר. אני שואל את ריבלין, חובב כדורגל מושבע, אם הוא לא היה מעדיף לראות עכשיו את המונדיאל, או שהוא פשוט ניצל את ההפוגה בין המשחקים כדי להגיע. "קודם כל כבר ראיתי שקולומביה הסתדרה עם יוון", מפגין ריבלין בקיאות בחומר, "ואני מחכה למשחק באחת בלילה, בין אנגליה לאיטליה. מי שלא יודע לקרוא ספר לא יכול לחוות את הכדורגל כמו שצריך. בין הספרים אני רואה גם טלוויזיה ואני אוהב את שניהם".
קצת מביך לצאת מכאן בלי שקית. לא מביך כמו לחשוב ששלוש הצעירות שניגשו אלי עם הטלפון רצו לעשות סלפי איתי, כשלמעשה הן ביקשו שאצלם אותן על רקע בניין העירייה שצבוע בצבעי הגאווה – אבל עדיין מביך.
ביציאה חשבתי להיכנס לאחד הברים הקרובים כדי לתפוס את כל המחצית השנייה, אבל בירה תיכף תעלה יותר מספר, ושם אין מבצע של השלישי חינם, אז מיהרתי לאוטו. הספקתי הביתה לשלישי של קוסטה ריקה. העלילה של המונדיאל הזה עד כה טובה יותר מכל ספר שהייתי קונה.
לא דובים ולא שתן / ארי פינס באירועי הגאווה
ג'רי סיינפלד אמר פעם שהיתרון של להיות גיי הוא שאם אתה יוצא עם מישהו בגודל שלך, המלתחה שלך אוטומטית מכפילה את עצמה. אבל יש עוד יתרונות. אם יש משהו שהבנתי במהלך הסופ"ש האחרון, שבו התבוננתי בקהילה הלהט"בית כזבוב סטרייטי על הקיר, זה שהומואים נהנים יותר. עבור גייז, למצוא זיון בתל אביב זה יותר פשוט מאשר למצוא חנייה – כמה רונדלים מסביב לבלוק ואתה מסודר. אין צורך בדייטים, אין ריבים שנובעים מפערים מגדריים בלתי ניתנים לגישור, וגם אם איכשהו מצאת את עצמך בקשר מונוגמי, תמיד אפשר לצרף עוד פרטנר. או עשרה. איך ניסח את זה אוסקר וויילד לפני שנשלח לשנתיים עבודות פרך בבית הסוהר של לונדון בעוון מעשי סדום והפקרות? עד אותו רגע, לא הבנתי כמה קשה זה לאבד משהו שמעולם לא היה לך.
לא עבר הרבה זמן עד שהחום גבר עליי והראש החל להסתחרר. קניתי בקבוק מים חשוד של עם תווית שהיה כתוב עליה "מי-דן", אבל אחרי שלוק אחד ממה שהרגיש כמו מי שופכין מבוקבקים, החלטתי שעדיף לי פשוט לקבל מכת שמש מאשר להמשיך לשתות ולחטוף מלריה. למזלי נתקלתי בחבורת הומואים שאני מכיר מהעיר, והם נתנו לי ללגום מהמים המינרליים שלהם. איתם היו שני תיירים גרמנים שסיפרו לי שהם זה עתה התחתנו ורוצים גם להביא לעולם ילד. אמרתי להם שאני לא מבין את הסטרייטיזציה של קהילת הגייז, את הצורך שלהם בחתונה – מוסד שהוא הכי דתי, פטריארכלי ומיינסטרימי שיש – ושכל הסיפור הזה של פונדקאות בתשלום נשמע לי איפשהו בין סחר באיברים לזנות. הם לא ממש סיפקו לי תשובה, רק תקעו בי מבט שהתרגום המילולי שלו הוא איפשהו בין "גוש, תרימי" ל"איזה לירד", והמשיכו ללכת.
באיזשהו שלב נמאס לי ממצעד הגאווה ההמוני וחתכתי הביתה. מאוחר יותר באותו היום הגעתי לבר גייז לא רחוק מאלנבי, בליווי החברה שלי, שהיתה אמורה לשמש כסוג של מגן אנושי מפני הומואים שעלולים להתחיל איתי. הבעיה היתה שבפועל היא היתה זאת שמשכה את האש, כשאחד הגייז שישבנו לידינו, שלבש סוג של קימונו מוזהב, החל ללטף לה את הירכיים וללחוש לה כל מני דברים באוזן, שגרמו לה לחייך בחוסר נוחות. אולי זאת ההזדמנות לדבר על התופעה הזאת, של גייז שחושבים שמותר להם למשש בחורות רק משום שהם לא נמשכים אליהן. היי, אתה! זאת חברה שלי שאתה מטריד מינית, עזוב אותה! ועוד כל מני דברים שלא יכולתי להגיד בגלל שהיתה לו חסינות גייפלומטית.
מארגן הליין, דוב אכפת-לי בשם תומאס, הבהיר בטלפון שיש קוד לבוש מחייב, ושעם כל הכבוד לתעודת העיתונאי שלי, אם לא אבוא בבגדי עור, גומי או מדים צבאיים – לא אכנס. אז שברתי את הראש מול המלתחה המצומצמת שלי ונזכרתי במשפט ההוא של סיינפלד. לבסוף מצאתי מכנס חאקי שיכול לעבור כצבאי והשלמתי את הלוק עם טי-שרט שנראית קצת כמו חולצת סוף מסלול ומגפי עור אימתניות. הסלקטור שעמד בפתח מועדון הפרדייס גראז' בדרום תל אביב נתן בי מבט חטוף והכניס אותי בלי בעיה. כמובן שבפנים כולם היו לבושים בג'ינסים וחולצות מכופתרות.
מה אומר לכם? גם מקלחות זהובות וזיונים לא היו שם יותר מדי. כמה מאכזב. רק המון דובים – שמנמנים, קירחים ומזוקנים – שגרמו לי להרגיש קצת כמו זהבה. אה, סליחה! זה הבית שלכם? לא ידעתי. טוב, אני רק אסיים את הקמפרי תפוזים שהזמנתי ואעזוב אתכם לנפשכם.
גביע העולם לסטרייטים / חזי מנע צופה במונדיאל
כשמדברים איתי על כדורגל הזיכרון הקבוע שלי הוא להיות מבין האחרונים שמישהו רוצה לבחור לקבוצה שלו. שנאתי משחקי כדור קבוצתיים ובתמורה גם הקבוצה וגם הכדור לא ממש חיבבו אותי. אז כשהציעו לי לעזוב לרגע את חגיגות הגאווה ולנסות להצטרף לחגיגת המונדיאל, קפצתי על הרעיון, חשבתי שזו הזדמנות נהדרת לחזור למגרש הכדורגל ופעם אחת ולתמיד לחזור מנצח.
ככל שהרעיון היה טוב, המציאות היא סיפור אחר לגמרי. מצאתי את עצמי בבר הכי סטרייטי שאני מכיר, צופה במשחק הפתיחה, מרחם על החיים שלי ועל העובדה שאני כאן במקום לכלוא את עצמי בכלוב, מזיע יחד עם כמה מאות גברים בשלבי חוסר מודעות מתקדמים, באחת מעשרות המסיבות שהוזמנתי אליהן בסופ"ש.
כבר בשלב המוקדמות, בכניסה לבר חשבתי שאלוהי הקהילה אוהב אותי ושלח שני תיירים חמושים בגופיות לבלות איתי את השעות הקשות. משהו בפנים המרוצות שלי הסגיר אותי והם מיד שאלו שאלה שניפצה לי את הפנטזיה לחתיכות ושלחה אותי לשעות ארוכות של בדידות. ״איפה זה מסיבת הפאפא?״ שאל אותי העירום יותר מבין השניים. הפרצוף המרוצה שלי התחלף במבט מרחם. ״אתה ממש לא בכיוון״, עניתי לו. הוא התעקש שזה אמור להיות כאן והעקשנות שלו לא הותירה לי ברירה אלא לבשר לו את הבשורה המרה. "זה בר של סטרייטים והם באו כדי לראות מונדיאל״. זה היה קשה, חד וכואב והפנים התמימות של התייר מברצלונה עטו גועל, כאילו ביקשתי ממנו להתלבש. מהול ברחמים עליי ועל העובדה שאני עומד לבלות את השעות הבאות בצפייה הכדורגל ואחרי הסבר קצר שנתתי להם על איך מגיעים לגן עדן פינת גיהינום, נכנסתי פנימה.
עולים לחימום: מי מרחם עליי יותר?
בכניסה לבר עמדו שתי דיילות עם מראה שלחלוטין התבזבז עליי. הן שאלו אותי מי הקבוצה שלי? חשבתי להגיד להן שבקבוצה שלי יש יותר מ-11 גברים, אבל חששתי שהבדיחה תהיה גדולה מדי על ממדיהן הצנומים. ״מי משחק?״ פחדתי לשאול. ״ברזיל נגד קרואטיה״, היא חייכה אליי עם מבט של ״מי אתה בדיוק ואיזו טעות גלגלה אותך פנימה״. מבט שכנראה יחזור על עצמו עוד הרבה הערב.
חישבתי לעצמי איפה יש יותר חתיכים ונזכרתי בברזילאי החתיך שפגשתי השבוע בחדר כושר. הוא נחת על ספת דחיקת החזה שלי היישר מריו דה ז'נרו, אז כמחווה לפועלו הימרתי על ברזיל. בתמורה קיבלתי הבטחה שבכל פעם שהברזילאים יבקיעו, אני אקבל צ׳ייסר חינם. חשבתי לעדכן אותה שהברזילאים כבר הבקיעו כמה גולים ומגיעים לי כמה צ'ייסרים על חשבון הבית. אבל אימונים במגרש הביתי לא נחשבים כאן.
מבויש הלכתי להתיישב על הבר, שם בדרך כלל הבדידות מוצאת נחמה. ״איזו בירה אתה שותה?״ שאל אותי הברמן. כדי להבין מה השאלה הזו עושה לי בראש, יש פרט שחשוב שתדעו עליי: בכל מה שקשור לעולם של בנים, אני לא מטריד את עצמי בפרטים הקטנים. למשל, בעולם שלי לכל סוגי הרכבים בעולם קוראים ״חיפושית״. וגם עם בירות זה עובד אצלי אותו הדבר.
אבוד בתוך הסיטואציה, מנסה למצוא תשובה הולמת, אבל למזלי הברמן הציל אותי והחל לזרוק אופציות באוויר: ״הייניקן, טובורג, סטלה...״. מנסה למצוא את דרכי בין כל החיפושיות שטיילו לי בראש, נאחזתי בהייניקן הראשון שנזרק לאוויר. אחרי כמה דקות קיבלתי את כוס האלכוהול הכי משתלמת שקיבלתי אי פעם. אז שמתי לב שלא הכול כשורה ומשהו חסר. כוס יש, אלכוהול יש, אבל איפה לעזאזל הקש??? הסתכלתי מסביבי והבנתי שקש זה לכוסיות.
ברגע שהמשחק התחיל, המוזיקה הפסיקה והקהל היה בעננים. לך תבין סטרייטים, הכול הפוך אצלם, עולה להם דווקא כשהמוזיקה נגמרת. במקום מוזיקה, עלו צלילים של גברים שעוצרים את נשמתם ומיד משחררים אכזבה קולקטיבית לאוויר. בכל פעם שהם תרגלו נשימות בקבוצה, אני שמעתי צלצול ניתוק בחמ״ל הנפגעים שהחרדות שלי מפעילות בתוך הראש.
כשהוציאו אותי למשימה, mako לא עדכנו אותי שהמשימה היא לא לבעלי חרדות או לב חלש, וכשמרסלו הבקיע גול עצמי ראשון ישר לשער של קרואטיה, הבנתי שנדפקתי מכל הכיוונים. גם התקפת לב וגם הפסדתי צ׳ייסר.
צופה במד האומללות שעולה בקצב מדאיג בפינת המסך, החלטתי לנסות לשעשע את עצמי קצת. חשבתי לפתוח גריינדר, אולי משם תבוא הישועה. אבל מסתבר ששכחתי להטעין ומד הסוללה באייפון הראה סימני חיים אחרונים. אז שיניתי כיוון והשתמשתי בטכנולוגיות שפותחו לפני עידן האפליקציות. ניסיתי לטעון בעצמי חתיכים בקהל. אבל מיד קיבלתי הודעת שגיאה שהתרחשה תקלה בניסיון להטעין חתיכים חדשים- ״בר של סטרייטים, אחי, מה נראה לך???₪#%£$"
בניסיון אחרון להציל את הערב המתדרדר, חיפשתי שקע להטעין את המצב. מצאתי אחד למרגלות רגליה של אישה בשולחן הסמוך. ״תניח את הטלפון על הארנק שלי, שלא ידרכו עליו״, הציעה המתוקה, נאמנה לברית המדוכאים ארוכת השנים בין נשים להומואים. בזמן שהרמתי את עצמי משפל המדרגה, זיהיתי את הבבון שלה כורך את ידיו סביבה, כדי לסמן טריטוריה.
אתה פה בגלל אשתי? 2:1 לברזיל
את המשך המשחק ביליתי במחשבות על המתת חסד ופתחי מילוט. לשמחתי שני גולים של החתיכים שלי מברזיל הביאו לגרוני שני צ׳ייסרים על חשבון הבית והפחיתו את מד הסבל, שכבר נמצא בערכים מתקדמים. אחד מהם היה מבעיטת עונשין שאפשרה דקות ארוכות של קלוז אפ על ניימאר דה סילבה סנטוס ג׳וניור מנבחרת ברזיל. תהיתי איך זה שרוב מוחץ של שחקני כדורגל הם חתיכים? זה באמת ככה או שהמעמד מעניק להם אבק כוכבים שמוסיף ללוק?
בדרך הביתה בעודי מדדה חבול, שתוי ובעיקר מופסד בנוק אאוט, נזכרתי בשורה מהסרט "מה שקורה בווגאס". משפט שתפס אותי בבטן ונשאר איתי מאז - "את תמיד מגיעה מקום שני בחיים של אנשים אחרים". שם הבנתי שיש מגרשים שלא נועדתי לנצח בהם וזה בסדר שאפסיד. ככה זה משאיר לי מספיק כוחות לנצח במגרש שלי ושם, אני תמיד אהיה מקום ראשון.
אלה החיים שלי, 0:1 לטובתי
מתי מקבלים את הגביע?