לכל אחד יש את הארון שלו, ולרובנו יש אפילו יותר מאחד. אני מחשיבה עצמי כבת מזל על כך שזכיתי לצאת משני ארונות בהם חייתי משך זמן רב. פעמיים בחיי כבר הרגשתי את אותה התחושה - גאווה במי שאני, גאווה בוערת וכזו שקשה להדחיק לאורך זמן. ההרגשה של הבנה והפנמה שאני חלק מקבוצת ענק של אנשים ממש כמוני, פרידה טוטאלית מתחושת הפחד ובעיקר - חופש.
היציאה מהארון הראשון, ארון הגאווה, הוא רגע שאף אחד לא יכול לשכוח. אמא שלי קיבלה בתמיכה ואהבה ואין דבר שריגש אותי יותר מהחיבוק התומך שלה. לא אשכח את הפחד בלהגיד את המילה 'לסבית' והיום אני גאה ברגע הזה, הוא חלק ממני.
אבל היה לי עוד ארון. גם שם חייתי בפחד, גם שם פחדתי מהתגובות של אמא או של החברה, גם בארון הזה היה חשוך ובודד. הארון הזה הוא ארון גדול יותר שמאות אלפי ישראלים, בריאים וחולים כאחד, מתחבאים בו. ובשנים האחרונות שוב הגעתי בחיי לרגע של חופש וזכיתי לצאת מארון נוסף - יצאתי מהארון הירוק. וכך עוד מילה שפחדתי להגיד, אני עכשיו אומרת בגאווה. קנאביס! אני צורכת את צמח הקנאביס והכי גאה בזה. זכותי להיות גאה במי שאני ובכל חלק ממני.
ביום שישי ייערך מצעד הגאווה בתל אביב. קיוויתי מאוד שאוכל לציין את יציאתי משני הארונות גם יחד, אבל כפי שפורסם אמש, מארגני המצעד מסרבים לאפשר לקהילת צרכני הקנאביס להצטרף עם משאית קטנה וירוקה לקריאה משותפת לחופש. הם טוענים שמצעד הגאווה נועד לקדם את הקהילה הגאה בלבד, ולכן ארבע המשאיות במצעד משרתות גורמים שונים מהקהילה הלהט"בית ורק אותם. הסברנו להם שאנחנו לא צריכים משאית ושנדאג לכל הציוד ולאישורי המשטרה והעירייה, והם עדיין סרבו.
חבריי הלהט"בים, לפני כחצי שנה נערכה בכיכר רבין עצרת למען הסדרת תחום הקנאביס ואתם צעדתם איתנו יחד, החזקתם שלטים וקראתם לחופש. ובצדק. התחושה זהה - חופש, גאווה. שני ארונות שניסו לנעול אבל הצלחנו לפתוח.
הגאווה נמצאת בכל מקום. אני קוראת לכם, מנהיגי הקהילה הגאה, לאפשר גם לקהילת הקנאביס לתמוך ולהשתתף במצעד "גאווה" משותף, בכדי להסיר כתם פלילי שמרחף מעל רבים המעיזים לעשות את מה שעושה להם טוב מבלי שפוגעים באיש. ממש כמו הקהילה הגאה שנאבקה על זכותה להתקיים בכבוד והצליחה לשבור את החוק שקבע עונשים פליליים על משכב זכר - כך גם זכותם של אלו שקנאביס בשבילם הוא מזור ואיכות חיים - לחיות ללא חשש ופחד.
עוד ב-mako גאווה: