גם אם יירד גשם – מחר בערב תקיים קהילת הלהט"ב את תהלוכת הלפידים השנתית לציון יום הזיכרון לטרנסג'נדרים. אם צריך – ישתמשו הצועדים במטריות. בכל העולם יציינו את מה שהחל בפרויקט "לזכור את מתינו" ומאז חצה גבולות, יבשות וימים, כדי לזכור לא רק את המתים – אלא גם את החיים שהטרנספוביה עושה להם את המוות. אלה שבכל זאת לא ירצו להירטב בגשם, יוכלו להגיע ישירות לטקס הזיכרון בגן מאיר, שיתקיים בשעה 21:00.
הצעדה המתוכננת תצא ב-20:00 מרוטשילד פינת נחמני בתל אביב, ותסתיים במרכז הגאה בגן מאיר, שם יתקיים הטקס הרשמי. מארגני הטקס מבהירים: למרות שהוא יצולם ויתועד – לא יתאפשר באולם לצלם את מי שלא נתן הסכמה מפורשת.
יום הזיכרון לטרנסג'נדרים החל בשנת 1999 בסן פרנסיסקו, שנה אחרי רצח ריטה הסטר, אישה טרנסג'נדרית שנרצחה ב-20 דקירות סכין בדירתה בבוסטון. אחרי הרצח, הרבתה התקשורת להתעסק בלעג בזהותה המגדרית של הסטר, להתייחס אליה בלשון זכר ולכתוב את שמה במרכאות.
בעקבות הרצח החל פרויקט "לזכור את מתינו", המציין לא רק את הטרנסג'נדרים שנרצחו, אלא גם את האוכלוסייה שחווה רדיפה ואלימות. יום הזיכרון הפך לאירוע אותו מציינים במדינות רבות בעולם, והחל משנת 2001 הוא מצוין מדי שנה גם בישראל.
היחס המשפיל – לא פחות אלים מאלימות פיזית
"יום זה הוא האירוע הפומבי החשוב ביותר של הקהילה הטרנסג'נדרית בארץ ובעולם", אומרים מארגני הטקס. "הוא המוקדש לסולידריות טרנסג'נדרית, להצהרה בדבר ערך חייהן של נשים טרנסג'נדריות ושל אנשים טרנסג'נדרים, בזכותנו לחיות על פי רגשות הזהות שלנו, ולציון המאבק בטרנספוביה ובהומופוביה.
"נשים טרנסג'נדריות רבות משלמות מחיר יקר על רצונן לחיות בהתאם לרגשות הזהות שלהן. אנשים טרנסג'נדרים רבים סובלים מהתנכרות מצד משפחותיהם, מתקשים למצוא עבודה ופרנסה, נתקלות ביחס משפיל במשרדי ממשלה, נתונים לפגיעה בזכויות בסיסיות וליחס מתנשא ומזלזל ומוצגות בתקשורת בצורה מתנשאת, מבזה ומסולפת".
מארגני הטקס מציינים כי היחס המבזה לטרנסג'נדרים הוא אלים לא פחות מהאלימות הפיזית עצמה. "ההדרה, הסטיגמה, שלילת הלגיטימיות של הזהות הטרנסג'נדרית. אלימות סמויה זו היא לא פחות קטלנית, לא פחות בלתי אנושית, וביטוייה רבים: דחייה, אפליה, עוינות, ביזוי, שלילת צלם אנוש, דחיקה לשוליים ומחיקה".
מטרתו של יום הזיכרון, מבהירים המארגנים, הוא אחדות והתייחדות של כל הסובלים דחייה, רדיפה ואלימות על רקע טרנספובי. "ציבור המתייחד עם מתיו והמזדהה עם נרדפיו איננו עוד ציבור חסר צורה וקול. זאת קהילה, גם אם היא חלשה וקטנה, גם אם היא ברובה נמנעת מחשיפה".
קורבנות האלימות הטרנספובית אינם אלמונים, גם אם שמן של חלק מהן אינו ידוע, כי יש מי שזוכר אותן. מותן הטרגי והמיותר לא יהיה לשווא, אם הוא יצליח לעורר בבני אדם זיק של אמפתיה והבנה כלפי מי שכל מבוקשם הוא לחיות את חייהם על פי רגשות הזהות שלהם.
נזכור את מתינו
נשים טרנסג'נדריות רבות מהדור שפרץ את הדרך עבור הקהילה בישראל, כבר לא עמנו; בעקבות אלימות טרנספובית, בעקבות השתוללות מחלת האיידס בעשורים הקודמים, או משימוש בסמים. ישנן כאלה שמתו בעוני או בבדידות - בשל חוסר נגישות לטיפול רפואי, אפליה במקומות עבודה והתנכרות של קרובי משפחה. גם נשים מהקהילה שלנו, שמותן אינו מקושר ישירות לזהותן המגדרית, קיבלו יחס טרנספובי לאחר מותן - רבות מותיקות הקהילה הטרנסג'נדרית נקברו תחת שמן ומגדרן הקודם, בניגוד לרצונן ולא כפי שחיו. אחרות נשכחו מלב משפחותיהן שנטשו אותן, ואין מי שיזכיר אותן ואת פועלן.
ביום הזכרון הקרוב, אנו, חברותיהם וחבריהם בקהילה הטרנסג'נדרית בארץ, ננציח את זכרן כפי שהן היו רוצות להיזכר: כנשים אמיצות שבחייהן ובקיומן פרצו את הדרך למעננו, ולמען הדורות הבאים של הקהילה הטרנסג'נדרית בישראל.
>> היכנסו ותיהנו מכתבות נוספות בערוץ הגאווה
>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?