>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
יחד עם הטרנסג'נדרים והטרנסג'נדריות, צעדו עוד מאות חברי קהילת הלהט"ב וידידיה, מכל המינים, בכל הגילאים ומכל המגדרים, שהגיעו לתמוך בקהילה הטרנסית ולחזק את הסולידריות בין הקבוצות השונות בקהילה.
הצועדים החלו את הצעדה ברחוב סלמה פינת שוקן וצעדו דרך רחובות העליה, אלנבי ורוטשילד עד למרכז השדרה, שם נערכה התכנסות רבת משתתפים. במהלך הצעדה הניפו הצועדים דגלי גאווה ואת דגלי הקהילה הטרנסית, ענדו סטיקלייטים זוהרים בצבעי דגל קהילת הטרנס וקראו קריאות תמיכה בקהילה הטרנסית: "אף אחד לא יקבע אם אני גבר או אישה", "כולנו ביחד בגאווה בלי פחד", "טרנספוביה ברחובות, ככה אי אפשר לחיות", וכן קריאות בגנות הטרנספוביה משטרתית: "אדוני השוטר הגוף שלי הוא לא הפקר" ו"אלימות משטרתית אינתיפאדה מגדרית". קבוצת המתופפים שליוותה את הצעדה שמרה על האנרגיות של הצועדים והוסיפה לארוע תחושת מיליטנטיות מעורבת באווירת קרנבל.
מעכשיו אנחנו כועסות
החלק העיקרי של הצעדה עבר ברחובות דרום העיר, האזור המבוייש של העיר הגאה בעולם, כאשר ניידות ואופנועי משטרה מלווים את הצועדים והצועדות. בסיום הצעדה הגיעו הצועדים אל מרכז שדרת רוטשילד, שם הושמעו נאומים של מארגני הארוע וחברי הקהילה.
"ארגנו את ההפגנה כאן הערב מתוך סולידריות עם החברות האמיצות בקהילה שלנו", פתח עידו קטרי, מיוזמי פרויקט גילה, את הנאומים, "חברות שחשופות לאלימות, אפליה ויחס גרוע. והיום אנחנו עומדים כאן איתן ואומרים די! מספיק לנו עם האלימות הזאת, מספיק עם התקיפות ומספיק עם היחס הזה. הקהילה הטרנסית סיימה לשתוק ומעכשיו אנחנו כועסות". הקהל הנלהב הריע לו ופתח בקריאות "טרנסיות זועמות יוצאות לרחובות".
לילך בן דוד, מיוזמות פרויקט גילה, שיתפה את הקהל בחווית חיפוש העבודה של אישה טרנסג'נדרית: "יש את המבט הזה, כל טרנסית בעולם מכירה אותו. את נכנסת למשרד וסוגרת אחריך את הדלת, והעיניים של המראיין עוברות מהשורשים של השיער שלך ועד למידת הנעליים שלך ובחזרה. ואז הן עוברות אל הדף שבידו, שמכיל את קורות החיים שלך. אוסף של עבודות מזדמנות שלא מסגיר שום פרט על האומץ וההקרבה במאבק לחיים ולמוות נגד חברה שתמיד תגזור עליך מוות, ובחזרה אליך, וזהו. זה הכל.
"את כבר יודעת איך יראה ראיון העבודה הזה. את יודעת שלא משנה אם יש לך פי אלף נסיון, פי אלף כישורים ופי אלף מחויבות מכל אחת אחרת שתכנס לחדר הזה אחריך, הראיון כבר נגמר. ובא לך לצרוח. לתלוש לו את השערות ולצרוח: באיזו זכות אתה שולח אותי לרעב, באיזו זכות אתה שולח אותי ליאוש הקיומי הזה. ולצרוח שכבר התרגלת למכות ולקללות ולשנאה, ושירביץ לך אם בא לו. שיקרא לך קוקסינל מסריח ושיציע לך חמישים שקל בשביל מציצה, זה כבר לא יכול לפגוע בך. את כבר רגילה. רק שלא יתן בך שוב את המבט הזה".
פעם הייתי אחת, היום אני רואה שאני הרבה
שלוש נשים, מוותיקות הקהילה הטרנסית בישראל, שיתפו את הקהל בסיפוריהן האישיים. נורה גרינברג הודתה לקהל הגדול שהגיע ואמרה כי היא מרגישה הרגשה מופלאה להיות במקום הזה ולראות את כל האנשים. "הלילה הוא שלנו, הוא צריך להיות שלנו והוא תמיד יהיה שלנו, כמו שהיום יהיה שלנו", גרינברג. "אנחנו לא צריכים להתנצל שאנחנו חיים או חיות ולא צריכים לבקש רשות מאף אחד. אם יש טרנספוביה אנחנו אלה שסובלים, אבל החברה חייבת להבין שטרנספוביה היא בעיה של החברה כולה, טרנסג'נדרים וסיסג'נדרים כאחד".
תמר סטפני סיפרה על ימיה הראשונים של הקהילה הטרנסית בת"א, על קבוצת התמיכה שנפגשה בתחילת הדרך במרתף ברחוב נחמני, על התנכלות המשטרה לטרנסג'נדרים באותה תקופה ועל ההתדרדרות המהירה לזנות שנכפתה עליהן.
"המקרה שקרה לפני שבועים בו תקפו 11 בריונים אישה טרנסית, קורה גם עכשיו. זה קורה ברגע זה בתל ברוך, בתחנה מרכזית ישנה ובכל מיני מקומות בפריפריה, ואנחנו לא ניתן לזה להמשיך. אנחנו נמשיך להלחם עד הסוף ולא ניתן לאף אחד לשפוך את דמנו. הדרך הזו התחילה כאן אבל תמשיך מכאן עד לירושלים ולכנסת, עד שנושיב נציגה בכנסת ועד שנהיה אור לגויים באמת".
סטפני פנתה לגל אוחובסקי והודתה לו על שהגיע להפגנה: "אני יודעת שאתה עושה שירות נהדר לנו ולקהילה. זו ההפגנה הטרנסית הראשונה וזו פעם הראשונה שאנחנו מאוגדים באמת".
יעל לביא, אחת מחמש הטרנסיות הראשונות בארץ, שיתפה את הקהל בסיפורים על ילדותה: "ילד הומוסקסואל היה מרשם להתעללות, כי החוק הרשה את זה. אל תרשו את זה היום. תלחמו. פעם הייתי אחת, היום אני רואה שאני הרבה. אל תוותרו על הזכות שלכם לחיות את החיים שלכם".
כל אדם זכאי לשיוויון, אבל קודם כל זכאי לחיים
אילה כץ, אימו של ניר כץ שנרצח בפיגוע בברנוער, קישרה בין פשע השנאה בו נרצח בנה, שהתרחש בסמוך למקום ההתכנסות, לבין גל התקיפות האחרון: "פה ברחוב נחמני, כמה בתים מפה, אירע פשע שנאה. פשע שנאה שמשטרת ישראל בחרה מהר מאד להגדיר אותו כפשע נקמה. אחר כך היא חזרה בה, אבל ההגדרה הזאת גרמה לחלקים מסוימים בחברה להתנער מלהט"בופוביה, ואסור היה שזה יקרה. החברה הישראלית לא מוכנה להבין את קהילת הלהט"ב, ולפעמים לא יכולה להבין, אבל נשאר פחד. והפחד הזה מעורר הרבה מאד גלים, גם של תקיפות כמו מהסוג שראינו בזמן האחרון, וגם תקיפות מסוגים אחרים שרואים כמעט כל יום בת"א ובמקומות אחרים".
כץ הוסיפה ואמרה: "אין לי ספק שכל אדם זכאי לבטחון, זכאי לשיוויון, אבל קודם כל זכאי לחיים. הקהילה צריכה לדאוג שאף אחד לא ישאר לבד. שלכל אחד תהיה אוזן קשבת, שכל אחד יוכל לפנות ולקבל עזרה וסיוע". בהמשך נאומה הסבירה כץ על המרכז לדיווח על שם ניר כץ, שמופעל על ידי אגודה שעובדת בשיתוף עם המשטרה, והזמינה את כולם להשתמש בשירותי המרכז ולדווח על כל מקרה.
חברת מועצת העיר ת"א, אפרת טולקובסקי, עלתה לבמה יחד עם סגנית ראש העיר ומחזיקת תיק הרווחה בעירייה, מהרטה ברוך. "באתי בעיקר להקשיב לקהילה ולהגיד לקהילה הזו שאנחנו ביחד", אמרה טולקובסקי, "כל מה שקורה לכל טרנסית בקהילה, הוא חלק ממה שקורה לקהילה בכלל. לכל הומו ולכל לסבית אכפת ממה שקורה לכל טרנסית, בדיוק כמו שלכל טרנסית אכפת מהבטחון האישי של כל אחד מחברי הקהילה. אנחנו יחד ואנחנו נראה לקהילה הסטריטית מה זה להיות גאים ומה זו סולידריות, ואיך אנחנו דואגים אחד לשני כמו שהם לא יודעים לדאוג אחד לשני".
"אני פה כי הלב שלי אמר לי שאני צריכה להיות פה", הוסיפה מהרטה ברוך, "אני פה כי אני חושבת שכולנו צריכים להסתובב במרחב הציבורי ולהרגיש מוגנים. להסתובב איך שבא לנו ומתי שבא לנו. אני פה כי התחנכתי בפנימיה דתית בה לימדו אותי ש'הפוסל במומו פוסל'. אני פה והדלת שלי בעירייה פתוחה ואני נמצאת תמיד כדי להקשיב ולסייע".
להחזיר את השליטה לידיים שלנו
מרינה משל, פעילה בפרויקט גילה, בחרה לדבר על נושא האלימות של בני המשפחה כלפי טרנסג'נדריות וטרנג'נדרים, וסיפרה על האלימות שהיא עצמה חוותה מהוריה, שהתחילה עוד לפני שעלתה לארץ, ונמשכה במהלך כל ילדותה בישראל.
"בחרתי לשתף אתכם ואתכן בסיפור האישי שלי משתי סיבות. קודם כל אני רוצה להעביר מסר ברור לכל האנשים שרוצים לפגוע בנו, הגוף שלנו הוא לא הפקר. אנחנו רגילות שמשתמשים נגדנו באלימות, מילולית או פיזית, ומאשימים אותנו. גם אם בחרתי ללכת עם הלב שלי ולעבור את השינוי, גם אם הלכתי בדרום תל אביב בערב וגם אם לאו, גם אם התלבשתי בצניעות וגם אם לאו, אני לא מטרה לאלימות. אני קוראת לכל הנשים הטרנסג'נדריות ולכל הגברים הטרנסג'נדרים שחוו אלימות, גם אם זה בבית, להחזיר את השליטה לידיים שלנו. את יכולה לפנות למשטרה, את יכולה להגיש תביעה, ללכת לתקשורת או לנהל מאבק פוליטי. אל תשאירי את השליטה בידיים של אלה שרוצים לפגוע בך".
יעל סיני, רכזת בבית דרור ומתנדבת בפרויקט גילה, נעלה את שלב הנאומים כשהציגה את ההתמודדויות של הדור הצעיר. "המקרה שהוציא אותנו לכאן אינו מקרה חריג", אמרה סיני, "נשים טרנסיות מותקפות ומוטרדות על בסיס יומי, רוב המקרים לא מגיעים לתקשורת ונותרים הרחק מהעין הציבורית. בעבודה שלנו בבית דרור אנחנו נתקלים בהשפלות ובפגיעות בלהט"בים בכלל, אבל אין ספק שלהיות צעירה טרנסית זאת סכנת חיים".
סיני פנתה להורי הצעירות הטרנסיות בקריאה: "אנחנו חיות בחברה שמלאה בשנאת הזר והאחר, אבל לילדכם לא מגיע נידוי וכאב. שונות מגדרית אינה פגם, הבחירה להיות מי שאתה באמת היא בחירה שראויה לתמיכה ועידוד ולא לדחיה וניכור".
"אנחנו בקהילת הלהט"ב נמדדים ונמדדות ביכולתנו לתמוך, לחזק ולתת גב לחברות הקהילה המוחלשות ביותר", פנתה סיני לחברי קהילת הלהט"ב, "עלינו לעמוד יחד לצד הקהילה הטרנסית ולא לתת לתקיפות אלימות וגילויי טרנספוביה לעבור בשתיקה. אנחנו רוצות לקרוא לחברי הכנסת ולאישי הציבור מהקהילה ובעלי בריתה, לתקשורת ולפעילות לא לאפשר למאבק הזה לרדת מסדר היום הציבורי. הקהילה הטרנסית הגיעה היום לדרוש את הלילה בחזרה. את הבטחון, את הרווחה ואת קבלתנו כבני ובנות אדם שווים ושוות".
את הארוע נעלה הזמרת פרנצ'סקה, שביצעה שיר סאטירי חריף ומקורי, שנכתב בעקבות תקיפתה של נ' על ידי 11 חיילים לפני כשבועיים: "איזה דכאון, אין במי להתעלל / אולי ארביץ לקוקסינל / האמת שאני פחדן ואני חושש שהיא תחזיר לי… כמו גבר / אז ליתר בטחון הבאתי איתי במכונית.. עוד עשר".