ירדן וענת (שמות בדויים) ניהלו חיים משותפים במשך 5 שנים. הן ערכו טקס חתונה ואף איחדו את שמות המשפחה שלהן. במהלך הקשר נולדו לשתיים שני ילדים - את הבן הבכור ילדה ירדן ואת הבת הקטנה ילדה ענת.
אחרי הלידה השנייה, הגישו האמהות בקשה לצו הורות לבת הקטנה. הבקשה אושרה וניתן צו שמכיר בשתיהן כאמהות של הבת. בטרם הגישו בקשה לצו הורות לבן הבכור, הן נפרדו. לאחר הפרידה, התכחשה ענת להורותה כלפי הבן הבכור, סירבה להגיש בקשה לצו הורות בעניינו והרחיקה בינו לבין הבת הקטנה.
ירדן הגישה תביעה למשמורת משותפת, במטרה לחייב את ענת לשמר את הקשר ההורי בינה לבין הבת הקטנה, ואת הקשר בין שני הילדים. בתגובה, הגישה ענת תביעה לביטול צו ההורות שניתן לירדן לגבי הבת הקטנה.
הסכסוך המשפטי הסבוך הגיע להכרעה בפסק דין ארוך ומפורט של השופט שמואל בר יוסף מבית המשפט למשפחה בתל אביב, שדחה את התביעה של ענת לביטול צו ההורות וקבע כי היא פעלה בצורה מזיקה, אינטרסנטית ובחוסר תום לב. עוד קבע השופט כי ענת שימשה לבן הבכור כאם במשך שנתיים, ולאחר הפרידה התרחקה ממנו בכוונה וזאת כדי להרחיק את ירדן מהבת הקטנה. "כדי להרחיק את הנתבעת מהבת, התרחקה התובעת מהבן", נכתב בפסק הדין, "התנהלות הורית מזיקה ואינטרסנטית כזאת תכתיב תוצאה משפטית ראויה".
"מדי פעם צצים מקרים קשים, בהם נעשה ניסיון להרחיק את ההורה הלא ביולוגי מהילדים המשותפים שנולדו במהלך הקשר", אומרת עו"ד עירא הדר, שייצגה את ירדן בתביעה, "בית המשפט קבע שהורות שנקבעה מכוח צו הורות פסיקתי זהה לחלוטין להורות ביולוגית ואין אפשרות לבטל אותה. זו אמירה נוקבת שמגינה על התא המשפחתי הלהט"בי".
