בעקבות ניסיון הרצח על רקע להט"בופובי ביום שישי האחרון מחוץ למקלט לנוער להט"בי במצוקה "בית דרור" בתל אביב, למעלה מאלף איש צועדות וצועדים בצעדת המחאה "נלחמות על החיים שלנו". הצעדה בהובלת הקהילה הטרנסית ובהשתתפות חברות וחברי הקהילה הלהט"בית, שיביעו מחאה נגד האלימות כלפי הקהילה, נגד ההסתה ושיח השנאה המשתוללים בתקופה האחרונה ונגד שתיקת הממשלה אל מול גילויי ההסתה והאלימות.
הצעדה נערכת זו השנה השנייה. בשנה שעברה היא התקיימה בסמוך לדקירתה של הצעירה הטרנסית מאיה חדד בשכונת פלורנטין. השבוע מציינת הקהילה עשר שנים לרצח בברנוער וארבע שנים לרצח שירה בנקי במצעד הגאווה והסובלנות בירושלים. חברות וחברי הקהילה צועדים כעת משדרות וושינגטון בפלורנטין דרך רחוב הרצל ועד רחבת רוטשילד 1, שם יישאו דברים נציגות ונציגים מהקהילה הטרנסית, מבית דרור, מעיריית תל אביב-יפו וכן איילה כץ אמו של ניר כץ ז"ל שנרצח בברנוער.
לילה בלילאת, פעילה טרנסית במגזר הערבי: "נולדתי לפני 27 שנים בצפון הארץ לתוך חברה שלא קיבלה אותי מהרגע הראשון. חברה שהשתמשה כלפיי באלימות, ששמה לי רגליים, חברה של הטרדות מיניות על בסיס קבוע ומנגנוני הדחקה והתמודדות. אז ברחתי לתל אביב. אבל הלחץ הכלכלי והבדידות הפילו אותי לידיים הלא נכונות ונגררתי לעולם אפל, של ניצול מיני וסמים, תהום של בדידות ודיכאון שנמשך 5 שנים. מחוסר ברירה נאלצתי לשוב למשפחה. שם כמובן כפו עליי לחזור 'להיות רגיל', נלקחתי לבדיקות ולטיפולים אצל מכשפות ואנשי דת. אז ברחתי שוב לתל אביב, מתוך מחשבה שעם הבעיות של העיר אני אצליח להתמודד אבל עם היחס של החברה במקום שממנו אני באה אני לא מסוגלת".
"שיקמתי את עצמי באמצעות ארגונים נפלאים כמו טרנסיות ישראל והמרכז הגאה", ממשיכה בלילאת, "והייתי בטוחה שהרע כבר מאחוריי, ועכשיו מתרכזים רק בטוב. כך גם תכננתי לצעוד היום – צעדה שכל כוונתה להראות את היופי והשמחה של הקהילה הטרנסית. ואז הגיע יום שישי, והחזיר אותי ברגע לאחור. עצוב לי ורע לי שהיום, אפילו במקום אליו ברחתי, כי קיוויתי שלכאן זה לא יגיע. אנחנו עדיין נלחמים על הזכות להיות מוגנים ומוגנות, ללכת בביטחון ברחובות מבלי שאף אחד יפגע בנו. המקרה האחרון גרם לי להבין שלברוח זה לא בהכרח הפתרון, וזה שהגעתי לתל אביב לא אומר שהחברה שלנו תפסיק לדחוף אותנו לשוליים, ותל אביב לא תמנע מהילד או הילדה הבאים להיפגע. היום אני זועקת - די כבר! נמאס להיות אזרחית סוג ז', אנחנו לא מטרות מהלכות ואנחנו לא שק חבטות! צריך להיות שינוי אמיתי, בכל החברה הישראלית, נמשיך לזעוק לשלום ולקבלת האחר, ולא נפסיק עד שכל מי ששונה יתקבל ויהיה אהוב, בלי שאף אחד יפגע בו".
חן אריאלי, סגננית ראש עיריית תל-אביב-יפו: "במרחק של שלושה קילומטר מכאן נמצא בית דרור, מקלט בטוח ומקום קדוש שחולל ביום שישי האחרון ביד זדונית ואוחזת סכין. במרחק של שלושה קילומטר מכאן בבית החולים איכילוב עדיין נמצא אחינו הצעיר מורדם ומונשם, מבוהל ונתון לסכנת חיים. לא רחוק משדרות וושינגטון, במקום ממנו יצאנו לדרך, נדקרה והותקפה באכזריות אחותנו מאיה חדד. במרוצת השנה הזו אני מכירה לפחות חמישה או שישה מקרים מדווחים של אלימות כלפי הקהילה הלהט"בית, ומי יודע כמה מקרים נותרו לא מדווחים. שלא נדבר על אלימות מילולית, על בריונות ברשת, על הטרדות אקראיות במרחב הציבורי. החברה שמתייחסת אלינו כאל מי שצריך 'להמיר', לא מקבלת את העובדה הפשוטה שאנחנו – מי שאנחנו. וששום דבר לא ישנה את זה. ומי שמוכנה או מוכן לשלם את המחיר הכבד של התאמה מגדרית, המחיר המשפחתי והסביבתי, המחיר הנפשי והפיזי, ראויים לכל התמיכה, החיבוק, האהבה והקבלה. לא לסכין שלופה. אנחנו כאן היום כדי להיות שכפ"צ אנושי, גדול וחזק ואמיץ מול הלהט"בופוביה, מול ההסתה, מול השנאה ומול הסכין השלופה".
אושר בנד, תלמידת תיכון טרנסית מאשקלון, שהתפרסמה השנה כסמל למאבק לקבלת הקהילה הטרנסית במערכת החינוך: "אני שמחה לראות את כולכם כאן היום ומקווה שאותו הדבר היה קורה גם בלי מקרה אלים כזה או אחר, כי אסור לנו לחכות יותר לטריגר כדי לצאת ולהשמיע את קולנו. אין דבר יותר מחזק ומעודד מתמיכה של קהילה. בשנה האחרונה חוויתי יחס מזלזל ואלימות פיזית ומילולית מחבריי לכיתה ולבית הספר, אלימות קשה שבאחד מהמקרים אף הביאה אותי לאשפוז בבית החולים, וכל זאת רק משום שאני נערה טרנסג'נדרית. איך שלא הפכתי את זה, לא הצלחתי למצוא הצדקה לשימוש במכות, ולשימוש באלימות פיזית כלפי רק בגלל שאני שונה מהשאר. ואני לא חושבת שהבעיה היא חוסר מודעות, אלא פשוט חוסר יכולת לקבל את השונה. עד עכשיו הסיוטים בלילה לא מאפשרים לי לישון. המציאות הזאת חייבת להשתנות. אף ילד או ילדה, נער או נערה לא צריכים לחוות קשיים בחייהם על סמך מגדרם או נטייתם המינית. כשאני הותקפתי, הקהילה התאחדה ובאה לתמוך בי ולעמוד מאחורי, אז אני כאן כדי להגיד תודה ולנהוג בדיוק כפי שנהגו כלפי. אני מקווה שנערים ונערות טרנסים וטרנסיות ועל הקשת יראו אותי ויקבלו תחושה של תקווה ושל אופטימיות, כי יש לנו קהילה יפה ותומכת שנותנת לנו גב. אנחנו לא לבד, ולא נהיה לעולם".
"רצינו לצעוד ביום ראשון, בלי אלימות שתוציא את כולנו לרחוב, בלי פשע להט"בופובי", מסרו מארגנות ומארגני הצעדה, "רצינו לשם שינוי צעדה שמתמקדת ביפה ובאופטימי. ואז המציאות התנפצה לנו בפנים. הסכין ננעצה ביום שישי בלבבות של כולנו".
"חברות וחברי הקהילות הלהט"ביות שסובלות באופן יומיומי מאלימות, משנאה, מהסתה בכל השפות ובכל הדתות", הם מוסיפים, "כולנו משפחה אחת וניסיון הרצח לא היה על רקע משפחתי, אלא על רקע להט"בופובי. בדיוק כמו הדקירה של מאיה חדד, בדיוק כמו הדקירה של שירה בנקי ז"ל, בדיוק כמו הירי בברנוער השבוע לפני עשר שנים. כי אם אחרי עשר שנים, בני נוער מהקהילה הגאה עדיין לא יכולים ללכת בבטחה אפילו בלב תל אביב, הגיע הזמן להשמיע קול צעקה גדול נגד האלימות, נגד ההסתה ונגד הלהט"בופוביה".