אחרי שנים בהן חיפש תשובות לשאלות ולרגשות שליוו אותו כל חייו, הבין יהל וולפסון בגיל 14 מהי הזהות המגדרית האמיתית שלו. "לקח לי זמן להבין מה בדיוק אני רוצה ואיך אני מגדיר את עצמי", הוא מספר בשיחה עם mako. "לא ידעתי להגיד אם אני לסבית, טרנס, או אלף הגדרות אחרות, אבל בסוף הבנתי שמה שאני מרגיש זה מעבר למשיכה מינית, זה רצון עמוק להיות גבר".
בימים בהם מצא תשובה, הצטרף וולפסון לארגון הנוער הגאה ופגש לראשונה בחייו טרנסג'נדרים כמוהו. לדבריו, המפגש הקבוצתי עם אנשים כמוהו, בגילאים ושלבים שונים של התהליך, עזר לו לקבל את ההחלטה לעבור את השינוי הגופני ולצאת מהארון בפני המשפחה. גם כאן, כמו במקרים רבים אחרים, ההתחלה לא הייתה פשוטה, אבל עם הזמן הסביבה למדה לקבל את המציאות החדשה. "הייתי בן 15 ואולי הם חשבו שזה חלק מהשיגעון של גיל ההתבגרות, שזה יעבור מתישהו או שאולי אני פשוט לסבית. אני לא מאשים אותם. זאת סיטואציה לא פשוטה ומבלבלת, גם עבורי וגם עבורם", נזכר וולפסון.
שנתיים אחרי שיצא מהארון, התגרשו הוריו של וולפסון והוא עבר לגור אצל אבא שלו. הוא מספר שהפך מופנם יותר ובילה את רוב זמנו סגור בחדר. "אבא שלי שם לב לזה ושאל מה מפריע לי", הוא משתף. "עניתי לו שזה לא עבר לי, שאני עדיין טרנסג'נדר. ההורים שלי חששו מהשינוי הפיזי. אמרו לי שזה תהליך ארוך, שהסביבה לא תקבל את זה יפה. הם בעיקר לא רצו שאני אחווה קושי במסגרות כמו עבודה, לימודים או צבא, ואני מבין את הדאגה הזאת. אמרתי להם שמי שלא יקבל אותי ההפסד יהיה כולו שלו. אני לא הייתי מוכן להפסיד את החיים שלי רק בגלל מה שהסביבה תגיד".
אחרי היציאה מהארון, קיבל וולפסון הצעה מאיגי להצטרף לקבוצה של עמותת "הגל שלי", שהוקמה לפני עשר שנים על ידי עומר טולצ'ינסקי וירון וקסמן, שחלמו לסייע לנוער בסיכון בעזרת גלישת גלים. החלום הזה הפך למציאות, וכיום העמותה מתפארת בחמישה מרכזים על קו החוף של ישראל מבת ים ועד כפר גלים, ויותר מ-6,000 בוגרים שהכשירה. חלק חשוב בפעילות העמותה הוא הקבוצות המשלבות חניכים מאיגי, יחד עם חניכים וחניכות מבית דרור. "כשהייתי צעיר יותר לא התחברתי בכלל לכל מה שקשור לים או בריכה. אפילו שנאתי את המים", מספר וולפסון בחיוך, "אבל בכל זאת אמרתי שאני נותן להצעה הזאת צ'אנס, כי תמיד היה לי חלום קטן לגלוש".
היו חששות כלשהו להצטרף למסגרת חדשה?
"בטח. חששתי איך יתייחסו אלי ואי יקבלו אותי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מעניין אף אחד, בקטע טוב. 'הגל שלי' היא לא עמותת להט"ב, אבל עדיין קיבלו אותי בזרועות פתוחות. הם מוצאים את הדרך להגיע לכל סוגי הנוער ולשלב אותם יחד. זה לא משנה מה המוצא, הדת או הנטייה המינית שלך. העובדה הזאת חיזקה לי את התחושה שאני יכול להשתלב בכל מקום שאני אבחר".
מחניך למדריך
וולפסון החל את דרכו בעמותה כחניך בתוכנית "מגדלור", מסלול לימוד שנמשך שלושה חודשים, בקבוצה מעורבת של חניכי ארגון הנוער הגאה ובית דרור. למרות הלבטים שהיו לו בהתחלה, מפעם לפעם הוא התאהב בפעילות הספורטיבית. "כל פעם שידעתי שאני מגיע לקבוצה התעוררה בי התרגשות", הוא מספר. "כשחזרתי תמיד הייתי מלא באנרגיות, שמח וקופצני. הייתי מואר, לא הפסקתי לדבר על מה שעברתי והרגשתי שאני נמצא במקום שעושה לי טוב".
אחרי שסיים את לימודיו בעמותה, וולפסון מצא עצמו מתקשה לעזוב את המקום שהכניס כל כך הרבה אור לחייו. הוא המשיך לתוכנית ההצטיינות של העמותה, "אחים בוגרים", מסלול שנתי בו לומדים מיומנויות הדרכה, מנהיגות ותקשורת - והפך למדריך בעצמו. "בשנה שעברה הדרכתי קבוצה של איגי-בית דרור, ממש כמו הקבוצה שבה אני התחלתי. זאת הייתה סגירת מעגל מטורפת מבחינתי", התגאה בפנינו.
קרה איזה אירוע שגרם לך להבין שאתה נמצא במקום הנכון?
"אני זוכר שליוויתי את אחד החניכים למים, ולפתע נשאבנו לתוך זרם פריצה, שעלול לסחוף אותך לתוך הים, ולכן כשהוא מגיע אסור להילחץ אלא לעקוץ אותו מסביב. הסתכלתי על החניך והוא פעל בדיוק כמו שלמדנו רק כמה דקות לפני כן, והכי חשוב נשאר רגוע. כשיצאנו מהמים הוא שאל אותי מתי חוזרים. הייתי כל כך גאה בו, אבל יותר מזה הבנתי איזו מתנה קיבלתי בעצמי: אני זוכה לתת חזרה, ללמד ולהשפיע על אנשים. זאת הרגשה מספקת נורא".
את תהליך ההתאמה המגדרית עבר וולפסון במקביל להתפתחות שלו בעמותה. כשהתחיל את מסלול הכשרת המדריכים הוא עבר ניתוח עליון, ולאחר תקופת ההחלמה, במהלכה היה אסור עליו להיכנס למים, הוא המשיך בטיפול הורמונלי. "אנחנו נכנסים למים לבושים בחליפת גלישה מבד לייקרה, אבל מעליה שמים ווסט הצלה", הסביר וולפסון. "בגלל הווסט הרגשתי נוח לפני הניתוח, אבל בפעם הראשונה שנכנסתי למים לאחר מכן הכל הרגיש שונה. המפגש של הגוף עם המים היה אחר, זאת הייתה תחושה מדהימה שאני לא יכול לשכוח".
בעקבות השירות הצבאי כלוחם, לוולפסון לא מתאפשר להגיע לעמותה באותה תדירות שאליה התרגל, אבל את כל זמנו הפנוי הוא מקדיש לה וכמובן לים. "כשאני מגיע הביתה אני לוקח את הגלשן ויוצא לגלוש, אפילו אם יש לי רק חצי שעה", הוא מספר. "למרות שאני משרת בבסיס סגור, אני מתאמץ להגיע למפגשים ואירועים של העמותה, כי אני יודע שאין דבר שיעשה לי יותר טוב. לאחרונה, למשל, היה טקס סוף שנה, אז חתמתי על חופש ועשיתי כל מה שאפשר כדי להגיע. גם כשאני לא מצליח להגיע הם תמיד איתי. כשסיימתי את מסלול 'אחים בוגרים' ביקשו מאיתנו להגיד במילה אחת מה העמותה בשבילנו, ואני בחרתי במילה 'משפחה'".
מעבר להתפתחות האישית שעוברים החניכים בעמותה, הכישורים שהם מקבלים מהמדריכים עוזרים להם מבלי לשים לב גם להשתפר בלימודים ולשמור על חיים מאוזנים יותר. הקשר בעמותה לא מסתכם במפגש השבועי, והם זוכים לרכוש חברויות חדשות. "יש לי מדריך שאני בקשר איתו עד היום", מספר וולפסון. "אני פונה אליו בכל שאלה או התייעצות שיש לי, בין אם זה קשור לצבא, לגלישה או לחיים עצמם. הוא איכשהו תמיד יודע להגיד לי את המילה הנכונה. אני בקשר גם עם חברים שהכרתי כחניך וכמדריך, אנחנו מתייעצים, יוצאים לגלוש ביחד או סתם לבלות".
איזו תובנה אתה לוקח מהמסע שלך בעמותה?
"'אם נפלת – תקום'. לקראת הסוף של אחד המפגשים הראשונים שלי בתור חניך, נכנסתי למים והמדריכה שליוותה אותי אמרה לי 'נשארו לך 20 דקות לתפוס חמש גלים - ואם תיפול, לא נורא. פשוט תקום'. באמת תפסתי חמישה גלים ברצף. לפעמים הגוף מתעייף, לפעמים הגל לוקח אותך עד לחוף וכבר אין לך כוח, אבל אם נפלת - תקום. גם אם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל, גם אם קשה לך, גם אם אתה מחכה ובכלל לא מגיע גל - אסור לוותר. אתה תמיד יכול יותר. תמיד תאמין בעצמך".