"היי מאי, רציתי להודות לך שוב. רוצה לדבר בערב?".
להודעה הזאת, שנשלחה בצהרי יום ראשון האחרון, לא קיבלתי תשובה. כמה שעות אחרי שהיא נשלחה שמעתי שמאי פלג התאבדה. ידעתי שהיא הולכת לעשות את זה, כמו כל מי שהכיר את מאי והיה בקשר איתה בחודשים האחרונים לחייה. היא תכננה הכל לפרטי פרטים וסיפרה לי שהיא אפילו רקחה בעצמה את כוס התרעלה שממנה לגמה את מותה. ידעתי שזה הולך לקרות, אבל לא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר. חשבתי שאוכל לשכנע אותה לשקול את העניין מחדש, קיוויתי שזאת רק זעקה לעזרה. טעיתי.
כמה ימים לפני מותה ראיינתי אותה לסרט דוקומנטרי שאני מביים. כשדיברנו לראשונה מאי הסבירה לי שהראיון צריך לקרות כמה שיותר מהר, "לפני שיהיה מאוחר מדי". בהתחלה לא הבנתי, חשבתי שאולי היא גוססת ממחלה סופנית כלשהי, אבל אז היא סיפרה לי שזה לא העניין – היא פשוט הולכת להתאבד. החיים היו המחלה הסופנית שממנה היא סבלה.
לא היה לזה קשר לראיון שערכנו אבל זה עניין אותי בכל זאת, ולכן שאלתי את מאי למה היא החליטה לשים קץ לחייה, והיא גוללה בפניי את סיפור החיים הקשה לה. מאי נולדה למשפחה חרדית כגבר בשם קובי ומתה כטרנסג'נדרית וכנפגעת מין שהחברה לא הצליחה, או לא רצתה, לטפל בה. היא סיפרה לי שבגיל 5 נפלה קורבן לגילוי עריות, וכבר מגיל 9 היתה לה "פנטזיה למות". בגיל 20 היא התחתנה עם בת זוג ונולדו להן שני ילדים, ורק אחר כך מאי סיפרה לה שהיא מרגישה כלואה בגוף שאינו שלה, ושהיא החליטה לשנות את מינה. כתוצאה מכך נישואיה קרסו והזכות לראות את ילדיה נמנעה ממנה. הנתק הזה גרם למצבה הבריאותי והנפשי להידרדר (היא סבלה גם מאנורקסיה ומפיברומיאלגיה) והוביל לנסיון התאבדות שנכשל. מאי אושפזה במוסדות שונים והיתה דרת רחוב למשך תקופה ממושכת, במהלכה עברה אירועים נוספים של תקיפה מינית.
בפעם האחרונה שדיברנו מאי ביקשה שאעשה איתה ראיון נוסף שיתפרסם לאחר מותה, ובו היא תוכל להסביר לציבור הרחב למה היא החליטה להתאבד ובעיקר להפנות אצבע מאשימה לעבר האחראים לכך – רשויות הרווחה. לטענתה, היתה תקופה ארוכה שבה היא רצתה לקבל עזרה, אבל הרשויות דחו אותה על הסף. כמו נפגעות מין רבות אחרות, גם מאי סבלה מהפרעה דיסוציאטיבית, שגורמת בין היתר לתחושת ניתוק מהגוף ולאימוץ זהות אחרת. "לפעמים קוראים לזה בטעות פיצול אישיות", היא הסבירה לי. "הרשויות לא יודעות איך לטפל בדבר הזה, סירבו לאשפז אותי. פעם אחת הייתי מאושפזת וכשהחליטו שאין מה לעשות איתי זרקו אותי חזרה לרחוב, מבלי שידאגו לי למקום לגור בו. במקום שיעזרו לי לעמוד על הרגליים ולראות שוב את הילדים שלי, לקחו אותם ממני ודאגו שלא אוכל לראות אותם יותר".
זומנה למשטרה בשל חשד ל"שידול אובדנות"
מאי היא לא המתאבדת הראשונה שסבלה מההפרעה הזאת. רק כמה חודשים לפני כן התאבדה חברה טובה שלה, ענת, שסבלה מאותו דבר בדיוק, ורשימת הקורבנות עוד ארוכה. כשדיברנו בטלפון, מאי הזהירה אותי שיכול מאוד להיות שמקשיבים לנו. לפני כמה שבועות היא זומנה לחקירה במשטרה בשל חשד ל"שידול לאובדנות" של כמה מחברותיה. היא כמובן הכחישה כל קשר לדבר, ואמרה שזאת רק עוד דוגמה לאופן שבו הרשויות התנכלו לה. ההתנכלות הזאת, לטענתה, היא שדחפה אותה מעבר לקצה.
אמרתי לה שאחשוב על זה. על הראיון, זאת אומרת. מצד אחד רציתי לכבד את רצונה ולתת במה לקול שלא נשמע כמעט אף פעם בתקשורת, ומצד שני לא רציתי לעודד אותה בשום צורה לסיים את חייה. אמרתי לה שחייבת להיות דרך לעזור לה, שלא יכול להיות שהמצב שלה עד כדי כך אבוד, אבל היא חזרה ואמרה שהיא כבר עברה את השלב שבו היא מוכנה לקבל עזרה. שעכשיו היא רק רוצה למות.
כמה ימים לאחר מכן החלטתי שאראיין אותה, ואם אראה שהיא באמת מתכוונת להתאבד אתריע על כך לפסיכיאטר המחוזי. אז שלחתי לה הודעת אס.אם.אס: "היי מאי, רציתי להודות לך שוב. רוצה לדבר בערב?". כששמעתי שהיא התאבדה הצטמררתי, והבנתי שהיא כבר לא תענה לי. ואז, יום לאחר מכן, הטלפון צפצף ופתאום ראיתי שהתקבלה הודעה ממאי פלג. הלב שלי נפל באותו רגע בצניחה חופשית לתחתונים. האם מאי שלחה לי הודעה מהעולם הבא? האם היא כועסת שלא חזרתי אליה מוקדם יותר? שלא הספקתי לראיין אותה?
"שלום לך, לצערנו מאי כבר לא תהיה זמינה, היא אינה בין החיים", נכתב בהודעה, שנוסחה על ידי החברים שלה. לאחר מכן קראתי את מכתב ההתאבדות שהיא השאירה להם, שבו נכתב: "הלכתי אל מותי בידיעה שאני אהובה וחרותה בלבבותיהן של רבות. האשמים היחידים במותי – הם גורמי ממסד שלא יוצרים מקומות טיפול ראויים. משרד הרווחה, הבריאות, המשפטים, ביטוח לאומי... את הסליחה הגדולה מכולן אני מבקשת מילדיי על כך שלא הצלחתי במלחמתי להשיב אותם אליי ולתת להם את כל המגיע להם".
לו רק הייתי יכול לדבר איתה פעם אחרונה, הייתי אומר לה שזו לא היא שצריכה לבקש סליחה, אלא אנחנו.