>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
כל אחד והארון שלו
הבנה מסוג כזה היתה במפגש שהתקיים באוניברסיטת ברקלי בחוג לדתות מול סטודנטים בקורס ״מנהיגות בעולם הנוצרי״. לכאורה אין קשר בין העשייה היום יומית של חוש"ן ואיגי לבין הנושא של הקורס. הם מדברים על נצרות, אנחנו על הכרה בקהילת הלהט״ב. מאיפה נמצא את הנקודות המשותפות? אבל דווקא שם ובמרחק אלפי קילומטרים מהארץ ומהקהילה, החלה שיחה על שינוי חברתי. שינוי חברתי בו הסיפור האישי חוצה דתות, גוונים, אמונות. המושג ארון מקבל לפתע משמעות חדשה. כאן בברקלי מתעסקים כרגע בארון הנוצרי והקושי לחשוף את הקרבה לדת מול קבוצת להט״ב בעוד שיציאה מהארון מהכיוון השני מתקבלת ביתר אהדה לעיתים קרובות.
ואז התבקשנו לעלות ולהציג את הארגונים. במהלך ההרצאה התחזקה אצלנו ההבנה כי היעדר מילים והיעדר שיח יכולים להיות המכשול המרכזי בקידום השינוי והשגת היעד. בין רגע העולם העצום והגדול הזה הופך לכפר אחד קטן אך גלובלי, כפר שבו מאבקים למען זכויות אדם חוצים דתות, נטיות, הגדרות ומיקום פיזי.
וכך ממשיך לו המסע למפגש עם קבוצה במרכז יהודי בפאלו אלטו, שכונת היוקרה של סן פרנסיסקו. התרחקות מהשגרה הינה הזדמנות מצוינת להעיף מבט אל היום יום מבעד למשקפיים חיצוניות. כיצד השינויים שעוברת הקהילה בשנה האחרונה: מעורבות נשים גדולה יותר, תמיכה כספית גדולה יותר מצד העירייה, יכולים להשפיע על אופי הארגונים ודרך הפעולה שלהן?
וכאן, בשלב השאלות והתשובות, הגיעה שאלה לא צפויה. האם לדעתנו המאבק הטרנסג׳דרי צריך להיות חלק מהמאבק הלה״ב, הלא ההתמודדויות הן שונות כל כך. התשובה האוטומטית היא כמובן ״מה פתאום להפריד, אנחנו קהילה אחת״, אבל אז, בשלב התרגום לאנגלית, עלתה אצלנו השאלה - האם זו התשובה הנכונה? האם עצרנו רגע לשאול מי אמור לייצג את מי ועד כמה אנחנו רגישים לצרכים האמיתיים והעדינים של הגוונים השונים בקהילה? עד כמה המאבקים יכולים להיות תחת מטריה אחת רחבה? מה הם אזורי המחלוקת ואיפה המרחב המשותף? איפה נמתח הגבול בין האישי, המגדרי לבין הקהילתי.
תשובה קיבלנו מאוחר יותר. בביקור שהתקיים ב-gay city בסיאטל. במפגש עוצמתי עם שתי נשים טרנסג׳נדריות. מנחם היה לראות כי גם אצלן התשובה לא חד משמעית, על אף שבסיכום אמרה לנו מרשה, כי לדעתה אי אפשר לפצל את המאבקים וכי יש לשמור על הכוח שצברה הקהילה בכדי לחולל שינוי רחב ומשמעותי יותר.
האישי הוא הפוליטי
המפגשים עם הקהילות והארגונים השונים מעוררי השראה, התקציבים ומגוון הגופים התומכים הוא כמעט ובלתי נתפס. בית פרטי רחב ידיים עם מרחבים ושירותים מגוונים שמיועד לנוער להט״בי בו כל ערב משרת 25 בני ובנות נוער בלבד - מרכז קהילתי אשר ממוקם במרכז רחוב סואן ומאפשר כניסה ויציאה של עוברים ושבים. בלתי נמנעת הייתה השאלה עד כמה המיקום של מרכז גאה הינו מראה למקומה של הקהילה בעיר? האם הנכחת הקהילה באמצע רחוב ראשי היא סימבול למקומה בחברה. האם זה מה שהופך את הקהילה לאינטגרלית בתוך החברה הכללית?
בהמשך נישאל לא פעם על "טיפולי המרה" ומקומם בחברה הדתית הלהט״בית בארץ. אחרי שנציג את המצב בארץ, מתוך הבנתנו את העולם הלהט״בי הדתי, שוב תעלה השאלה האם טיפולי המרה הם עניין דתי בלבד? מהר מאד נבין כי זו אכן שאלה חברתית רחבה יותר ועל מנת שקהילות שמחשיבות עצמן כמיינסטרים לא ירגישו צורך ״לתקן אותנו המקולקלים״, נידרש לעוד הרבה שעות של סיפור אישי, מפגשים בין בני נוער להט״בים ולא להטבי״ם ומפגשים אישיים בכלל. מפגשים אשר יחדדו את המשותף ויטשטשו את השונה.
וכמובן הפוליטיקה הו הפוליטיקה. הלא כבר אמרנו שהאישי הוא הפוליטי. כמה חברי כנסת נמצאים מחוץ לארון? מה מידת המעורבות של הקהילה במהלכים פוליטיים שמטרתם שינוי חברתי? ועד כמה הקהילה רואה עצמה חלק משינויי חברתי רחב יותר? שינוי שלא קשור רק לקהילת הלהט״ב, אלא מתייחס ופועל למען הגוונים השונים בחברה הישראלית, אותם גוונים שהופכים אותנו למי שאנחנו.
המסעות לארה״ב הם קודם כל מסעות לגיוס כספים והחלפת ידע, אבל הם גם מסעות לריענון התפיסות והתשובות. לא בטוח שנחזור אחרים לגמרי אבל כמעט בטוח שנחזור שואלים יותר שאלות, מבררים האם המקום שבו אנחנו נמצאים היום הוא המקום המדויק לקהילת הלהט״ב הישראלית של שנת 2013. שאלות שאולי בסיכומו של דבר נגיע לאותה תשובה אבל לפחות נעבור דרך תהיות וניעור האבק מהסיפורים האישיים והארגוניים אותם אנחנו מכירים ויודעים לענות כל כך טוב.
אירית צביאלי אפרת היא מנכ"לית חוש"ן - חינוך ושינוי
אבנר דפני הוא מנכ"ל איגי - ארגון נוער גאה