השנה היא 1998, והערב הוא ערב שבת. בתל אביב מתנהלת תהלוכה שתיזכר גם שנים אחר כך כ"סטונוול הישראלי". במרכזה של התהלוכה עומדת טרנסג'נדרית, סטפני מאנס, שמנופפת בגאון דגל גאווה ובסופו של דבר תולה אותו לראשונה על התורן המרכזי של כיכר רבין בתל-אביב. אבל הסיפור של סטפני מתחיל שנתיים קודם לכן. בשנת 1996 היא החליטה שהגיע הזמן שיהיה ייצוג גם לאוכלוסיה הטרנסית, ייצוג שקודם לכן לא היה קיים, והחליטה לפנות לאגודה למען הלהט"ב (אז האגודה לשמירת זכויות הפרט). "לא רק שלא היה ייצוג לקהילה הטרנסית, טרנסים ובעיקר טרנסיות לא היו חלק מהחברה. אז פשוט החלטתי שהגיע הזמן להעלות מודעות. פניתי לאגודה ואמרתי שאני חושבת שהם ייצגו גם אותנו, אבל הם הרימו גבה והסתכלו עליי כאילו שאני משוגעת. בכלל היחס אלינו היה כאל חבורת משוגעים שמסתובבים בעיר".
סטפני לא התייאשה. "אמרתי להם שלא. שאנחנו קבוצת אנשים באוכלוסיה ושגם לנו מגיע ייצוג. בסופו של דבר נכנסתי והתחלתי לעשות פעילות התנדבותית באגודה. בהתחלה פתחתי יחד עם ד"ר אילנה ברגר את קבוצת התמיכה הראשונה לטרנסים וטרנסיות. כמובן שהקבוצה הזו התנהלה מפה לאוזן. בסודי סודות. היינו נפגשים במרתף של האגודה והיה אסור לדבר על זה".
לאחר תקופה הבינה סטפני שלחבורת הטרנסיות יש צורך נוסף. "הרבה מאיתנו הגיעו מבית דתי והיו רגילים לקידוש ולארוחת שישי. גם אני הייתי מוחרמת על ידי המשפחה ולא היה לי איפה לעשות קידוש. אמרתי לעצמי שם אני לבד, בטח עוד אנשים לבד. ובאמת מעט מאוד היו בקשר עם המשפחות ולמרות שהיינו שם אחת בשביל השנייה היה חסר לנו את העניין המשפחתי, של המסורת. אז החלטתי שנתחיל לארגן ארוחות שישי מסודרות והקמתי את 'שבת המלכה' - ארוחת שישי לבנות ובני הקהילה".
לא אומרים לך לא בגלל שאת טרנסית, אבל ברור שזו הסיבה
אפשר להתבלבל ולחשוב שמדובר בתקופה בה לטרנסיות היו חים קלים וכל שהיה חסר להן זו ארוחת שישי. אך לא כך המצב. סטפני מספרת כי מדובר בתקופה חשוכה מאוד בה הבחירה בחיים מחוץ לארון כטרנסית קשים מנשוא. "חשוב להגיד שבאותה תקופה כמעט ולא היו טרנסים מחוץ לארון", אומרת סטפני, "אני הכרתי אז רק שניים. בכלל לא ידענו מה זה השם 'טרנס', הכרנו רק את כינוי הגנאי 'קוקסינל'. זו תקופה שבה הגדירו את זה כהפרעה נפשית, ובעקבות ההגדרה הרפואית גם החברה הסתכלה עלינו כחולות נפש. מכיוון שהמון פחדו לצאת מהארון, היית רואה הרבה את התופעה של 'קרוס דרסר': אנשים עם אישה משפחה וילדים שבלילה באים לבושים כאישה ואף אחד לא יודע".
"אבל מי שכן יצאה מהארון הייתה איתנו, היינו קבוצה קטנה - 20-30 טרנסיות שכולן מכירות את כולן. מכיוון שלהשכיר דירה היה כמעט בלתי אפשרי היינו גרות במקומות ג'יפה, שש בנות בחדר. גם היינו מוגבלות מבחינת האיזור כי בדרום העיר אם היינו מסתובבות היינו חוטפות מכות. בצפון העיר האנשים היו נורמטיבים, ליברלים יחסית, מקבלים יחסית, ועדיין - אנטי. שם לפחות זה היה יותר קללות ובושות. לדוגמא, כשהיינו נכנסות למכולת לקנות לחם וחלב היו מגרשים אותנו. היית נכנסת וישר היו אומרים לך 'לא פה, לכי למקום אחר'. הרבה בנות פשוט התייאשו בסופו של דבר וברחו מהארץ. אבל מי אלו שנשארו היו ממש כמו משפחה, תמיד שם אחת בשביל השנייה. היינו מיעוט נרדף וככזה לא הייתה הרבה ברירה. על עבודה בכלל לא היה מה לדבר - כולנו עבדנו בזנות. זו הייתה האופצייה היחידה. אם לא נותנים לך לקנות חלב או לשבת בבית קפה, מי יתן לך לעבוד?".
הסיפורים של סטפני נשמעים כמו סיפורי גיהנום מן העבר, כאלה שאין חשש שימשיכו לקרות - אבל הם עדיין קורים. ירדן (שם בדוי) טרנסית בת 23 מאיזור המרכז טוענת שעל אף השינויים מרחיקי הלכת שעברה הקהילה, גם מי שמקבל מקבל מרחוק, ובכל הנוגע לתחום המשפחתי ולתחום התעסוקתי לא הרבה השתנה. "אני שומעת כל הזמן את הטענה שטרנסיות הולכות לזנות כי זה כסף קל ומהיר", היא אומרת, "זה מצחיק אותי. זה לא כסף קל וזה גם לא כזה מהיר. אין שום סיבה הגיונית שאחוז גדול כל כך מאוכלוסיה מסוימת יעבוד בזנות אם זה לא מהיעדר אופציות".
לפני כמה שבועות פוטרה ירדן מעבודה כנציגת מכירות טלפוניות, שגם אותה מצאה לאחר תקופה ארוכה בה הייתה מובטלת, ולאחר שלא יכלה לשאת יותר את המחיר הנפשי של העבודה בזנות. "כשהבנתי שהולכים לפטר אותי מהעבודה ישר עלתה חרדה נוראית שאיאלץ בסופו של דבר לחזור לעסוק בזנות. אני יודעת כמה זה כמעט בלתי אפשרי למצוא עבודה כשאת טרנסית. אני אפילו לא הולכת לחפש עבודה, אני פשוט מפרסמת בפייסבוק מרוב שהפעמים הראשונות היו טראומטיות. את הולכת מקום מקום. כתוב שצריך עובדים. אבל עוד לפני שאת נכנסת את כבר יודעת שיגידו לך לא. נכון, לא אומרים לך שזה בגלל שאת טרנסית, אבל ברור שזו הסיבה".
אחת בשביל אחת
ובכל זאת לטענתה, הקושי בלמצוא עבודה, קשה ככל שזה יהיה, הוא הקושי הקטן יותר. "הקושי האמיתי הוא להחזיק עבודה בסביבה סיסג'נדרית סטרייטית,שלרוב לא מבינה כלום בטרנסיות וזה מוביל להרבה חרדות וקשיים. למשל באחת העבודות שבהן עבדתי כמעט כולם היו סטרייטים מבוגרים. לא היו פונים אליי נכון מן הסתם, והיה אחד שכל הזמן היה אומר לי 'להפסיק עם השטויות האלה'. כשאת כל היום נמצאת בסביבה שמדכאת את מי שאת מוריד משמעותית מהתפקודיות שלך. וזה לא רק מעובדים אחרים. טרנסיות אוכלות גם המון חרא לפעמים מהבוסים ובעיקר מלקוחות. את יודעת כמה פעמים אמרו לי בטלפון 'אני לא מוכן לקבל שירות מאחת כמוך?'. הם ישר מזהים בקול. רק לפני שבוע אדם לא הסכים לשבת לידי באוטובוס. גם בעבודה האחרונה, שהייתה במשרד מאוד פרנדלי עם בוס שיחסית תמך בי, זה פשוט הרס הכל. כי אחרי שעוד ועוד לקוחות אומרים שהם לא מוכנים לדבר עם טרנסית, זה מוריד מרמת התפקוד ובסוף הבוס אומר: 'אין לי ברירה. אם לא תעמדי בקצב אני אהיה חייב לפטר אותך'. כשהוא אמר לי את זה נכנסתי לחרדה איומה מהמחשבה שאצטרך לחזור לזנות. זה מעלה את כל הפלאשבקים והסיוטים, וזה גם משהו שהורס זוגיות. כשעבדתי בזנות ניסיתי להחזיק זוגיות וזה היה רע. זה היה און אנד אוף כי זה האכיל את בן הזוג שלי סרטים. נדמה שעכשיו המצב של טרנסיות יותר קל, יותר טוב, אבל זה לא תמיד נכון".
גם המצב המשפחתי הרבה פעמים מורכב ורגיש. ירדן מספרת שרק לאחרונה חזרה לקשר עם המשפחה, כי לאחר שזרקו אותה מהבית, היום בזכות עזרה של פעיל מן הקהילה הם עוברים תהליך. "ההורים שלי לא יודעים כלום", היא מספרת, "אין להם מושג שעבדתי בזנות. כשהם שואלים אז אני אומרת להם שאני עדיין עובדת במקום האחרון שעליו ידעו. בערבי חג אני בעיקר מתארחת אצל חברים והאמת? אני מעדיפה את זה. כשאני מגיעה למשפחה, למרות התהליך, זה עדיין קשה. קשה להם לפנות אלי במגדר הנכון, בשם הנכון. אח שלי ממש טרנסופוב. אני מרגישה כל הזמן שלא נוח להם שאני שם. גם הרבה פעמים אני פשוט מעדיפה לעבוד, לא להרגיש כמו נטע זר".
גם עכשיו, כמו פעם, אחד הדברים שתמיד יש לטרנסיות זה אחת את השנייה. לכן סטפני, תחת חסותו של ארגון "מעברים", מחזירה את "שבת המלכה" - אותה מסורת שאז היתה מצומצמת לחמישה עד שישה אנשים בלבד, וצברה תאוצה בשנות ה-90 עד שהגיעה לכ-150 סועדים במרכז היינריך בל מידי שבוע.
שבת המלכה הבאה תתקיים ב-23.10 במרכז הגאה שבגן מאיר. כולם מוזמנים
