שנים לפני שהחלה להדריך את קבוצת הזהות הלהט"בית של עמותת "יוצאים לשינוי", חיה מושקא קורקס עמוק בתוך הארון בלב ליבה של החברה החרדית. היא נולדה וגדלה בבני ברק, עברה את כל מסלול החינוך החרדי ואף למדה בסמינר הוראה של נשים חרדיות, אבל מעולם לא הצליחה להסכים ולהפנים עם המוסכמות החברתיות סביב תפקידה של האישה.
ואז, בגיל 23, הבינה קורקס (26) שלא תוכל לחיות את שארית חייה כלואה בנורמות שלה החברה החרדית והיא החליטה לצאת בשאלה. "בהתחלה הייתי חרדית מודרנית ושמרתי שבת וכשרות", היא נזכרת בשיחה עם mako בימים הראשונים שלה מחוץ לחברה החרדית. "אבל לקראת לימודי התואר השני במגדר התחלתי כבר ללבוש מכנסיים ובסתר הפסקתי לשמור שבת, למרות שעוד גרתי בתקופה ההיא אצל ההורים. כבר לא האמנתי למצוות אבל פחדתי להגיד להם שאני חילונית, אז אמרתי שאני בוחרת דרך חיים אחרת".
קורקס עברה לגור ברמת גן והחלה לצאת לדייטים עם גברים, אבל מהר מאוד היא הבינה שזה לא בשבילה. "ואז הכרתי לראשונה בחיי לסבית", היא מספרת. "זה לא שלא הכרתי את המילה, אבל שמעתי אותה תמיד בהקשר שלילי, ובפגישה ההיא ראיתי סוף סוף מול העיניים שלי מה באמת המשמעות. המוח שלי התפוצץ".
ההיכרות הראשונה עם חברת קהילה הובילה את קורקס לצאת למסע לגילוי עצמי. היא החלה להיות מעורבת בקבוצות פייסבוק של הקהילה הנשית הגאה וצפתה לראשונה בסדרות טלוויזיה וסרטים שהציגו דמויות לסביות במרכזן. "אני זוכרת שהסדרה ג'נטלמן ג'ק עזרה לי להבין שאני בדיוק כמו גיבורת הסדרה - לסבית", היא משתפת. "בדיוק כמו בסדרה, גם אני נאבקתי למצוא מילים לבטא את האהבה שלי ואת המשיכה לבנות, שהתחילה בגיל צעיר. בזכותה, הבנתי שאני מפסיקה לנסות להיות מי שאני לא וזה היה רגע מכונן בשבילי".
שנה אחרי שיצאה בשאלה, החליטה קורקס להתמודד עם האתגר הגדול ביותר בחייה - יציאה מהארון. "כל שיח על מיניות הוא טאבו בחברה החרדית", היא אומרת, "אז איך אפשר בכלל לחשוב על מיניות שונה ממה שמוכר? במקרה הטוב הומואים לא קיימים בשיח ובמקרה הרע זה נחשב לחטא גדול".
איך אזרת אומץ לגלות למשפחה?
"באחד הביקורים שלי בבית הוריי אמא שלי ראתה שאני מוטרדת. היא שאלה אותי אם אני יוצאת עם מישהו ועניתי לה שכן, די באגביות. בהתחלה היא שתקה, אבל ראיתי שהיא הייתה בהלם. היא אמרה שהיא לא מקבלת את זה והאשימה את הסביבה שלי, את שני האחים החילוניים שלי. גם היום היא מתקשה לקבל את הנטייה המינית שלי, אבל המצב משתפר ככל שהזמן עובר. אני מאוד מעריכה את הניסיון שלה לשאול אם הכרתי מישהי חדשה או לנחם אותי אחרי פרידה. פעם היא הייתה מציעה לי לחכות לבחור הנכון, כי לצאת עם נשים זה קשה, אבל היום היא מעודדת אותי שיש עוד בנות בעולם".
אחרי היציאה מהארון מצטרפת קורקס לקבוצת "יוצאות בגאווה" של עמותת "יוצאים לשינוי", שם היא לומדת להכיר את הזהות האמיתית שלה ולהתמודד עם הקונפליקטים והבושה בלי שיפוטיות. "הצלחתי להתבונן בחוויות שונות ולמצוא לפעמים תשובות לאתגרים סביב הזהות המינית, המגדרית והיציאה מהחברה החרדית", היא אומרת.
את מאמינה ששינוי משמעותי יותר בחברה החרדית הוא אפשרי?
"מתחיל שיח על גבולות ושמירה על הגוף כדי לצמצם פגיעות מיניות, אבל אני לא רואה שיהיה איזה שיח חינוכי על מיניות בריאה או על הקהילה הגאה. אסור לחרדיות גאות להישאר לבד. הן צריכות ליצור קשר עם ארגונים גאים, להצטרף לקבוצות של יוצאים בשאלה או לנסות לחבור לאנשים מהקהילה הגאה. זה מדהים כמה כוח ותחושת מסוגלות אפשר לשאוב כשיושבים ביחד ומדברים".
"חרדים לעולם לא יגידו בפומבי שהם תומכים בלהט"ב"
עמותת "יוצאים לשינוי" הוקמה על ידי יוצאי החברה החרדית ב-2012 במטרה לצמצם את הקשיים של יוצאים בשאלה, והיא משמשת עבורם קרש הצלה במסע לחייהם החדשים. קבוצת הזהות של העמותה, המיועדת ספציפית ללהט"ב יוצאי החברה החרדית, פועלת בירושלים ובתל אביב בשיתוף ארגון הנוער הגאה ומשרד הרווחה. המשתתפים בה זוכים לתמיכה חשובה המסייעת להם לצלוח את השילוב לחברה החילונית, שמלווה לא פעם בדילמות, שאלות רבות ואתגרים.
"יציאה מהארון הכפול היא תהליך מורכב ומאתגר של שתי חזיתות יחד- ההשתלבות בציבור הכללי לאחר היציאה מהמגזר החרדי וחיבור הזהות המינית", אומר מנכ"ל עמותת יוצאים לשינוי, נדב רוזנבלט. "אנחנו מבינים כי המענה של קבוצת הזהות מאפשר לנמצאים בתהליך הזה, חיבור לקבוצת שווים שעוברת כמותם, את אותו מסע, מעניקה כלים פרקטים לדרך ומקרבת את מיצוי פוטנציאל השילוב של כל אחד בנפרד ושל כולם בקבוצה".
שניאור שפרינצין בן ה-25 הוא אחד מיני רבים שמצאו בית בקבוצה. הוא גדל בצפת ולמד בישיבות שונות בירושלים, בה הוא חי כיום. הוא הבין שהוא נמשך לגברים בגיל 10 והתנסה מינית לראשונה עם נערים בישיבה, אבל האמין באותם ימים כי המשיכה לגברים תיעלם. כשהיה בן 21, הוא כבר התחיל לפקפק בהנחה הזו והחל להתחזק ו"להתפלל חזק יותר" בתקווה שהמשיכה תשתנה.
"התחלתי לנתח את כל הילדות והנעורים שלי, נזכרתי איזה מאמצים עשיתי כדי 'לתקן' את עצמי. אבל ככל שהתעמקתי יותר ובמבט לאחור - הבנתי שזה תמיד היה שם", הוא מספר. "עד שלא יצאתי מהארון באמת האמנתי שזה הפיך". התובנה הזו הובילה אותו לצאת בשאלה, ושנה וחצי לאחר מכן לצאת גם מהארון. לאחרונה, הוא הצטרף לפעילות הקבוצתית של העמותה. "מצאתי שם המון אנשים עם תחושות דומות לשלי", הוא מספר. "הלכנו למצעד הגאווה בירושלים ביחד וצעדנו עם כרזות ענקיות עם הכיתוב 'יוצאי החברה החרדית צועדים למען' והוספנו את שם הישיבה או הסמינר. זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני חלק ממשהו".
עבור שפרינצין, היציאה בשאלה הייתה מורכבת בהרבה מאשר יציאה מהארון. "המשפחה קיבלה את היציאה בשאלה קשה, הם היו בהלם", הוא מסביר. "בן לילה הפכתי מתלמיד חכם וצדיק לאדם שלא מאמין באלוהים. אבל הבנתי שעם משיכה לגברים אין לי עתיד בחברה החרדית. דמיינתי את עצמי משקר לאשתי, לילדים וגם לעצמי, והייתי מבועת מהמחשבה לחיות בפחד שמישהו יגלה. אם הייתי נשאר שם, החיים שלי היו נהרסים".
במסיבת פורים לקהל של יוצאים בשאלה, הכיר שפרינצין יוצא בשאלה הומו וגילה שהשניים חולקים חוויות דומות. "הרגשתי נורא והבנתי שהחיים שלי מתבזבזים רק כי אני נשאר בארון", הוא נזכר. "חזרתי הביתה, בכיתי המון וקבעתי תאריך שבו לא משנה מה יקרה - אני אצא". חצי שנה מאוחר יותר, כשהגיע התאריך המיוחל, הוא פרסם טקסט אישי העמוד הפייסבוק שלו - וכיבה את הטלפון. "הדלקתי אותו רק אחרי שלושה ימים", הוא מספר ונזכר בכמות האהבה והתמיכה לה זכה. "אנשים בסביבה שלי רצו שאני אדע שהם גאים בי. זה היה אחד הרגעים היפים בחיי".
גם מבני המשפחה הקרובה?
"אמא שלי רצתה שאבטיח שאשאר יהודי טוב, כי אנחנו מיוחסים לגאון מווילנה, ושנינו צחקו נורא. עם הזמן, שמעתי מאחיי הקטנים כמה שזה לא היה פשוט בשבילה, שהיה שם הרבה בכי ותהליך ארוך שעברה. עם אבא שלי לא דיברתי על זה מאז ואני בכלל לא מעלה את זה, ואולי עדיף ככה. האחים שלי קיבלו אותי אפילו שלחלקם זה לא היה פשוט. פעם אחת חבר לישיבה של אחי הקטן ניסה להשפיל אותו ואמר שיש לו אח הומו, ואח שלי התייחס לזה באדישות".
שפרינצין זכה למזל גדול, וגם החברים מהישיבה הליטאית הנחשבת בה למד, קיבלו אותו בקלות יחסית. "ישיבה של חרדים זה כמו חברים בקרבי", הוא מספר. "אחד מהם, שהיום כבר אברך, אומר בהומור שיתפלל שאמצא זיווג הגון". עוד שפרינצין מספר כי בשיחות בארבע עיניים, חבריו האברכים הלומדים בכולל מתעניינים ושואלים לא מעט שאלות. "אבל בפומבי, הם בחיים לא יגידו שהם תומכים בקהילה הגאה, כי זה יצייר אותם באופן שלילי ויכול למנוע מהילדים שלהם ללמוד בישיבות מסוימות".
כשהטאבו כל כך חזק, אין שום אפשרות לצאת מהארון בחברה החרדית. "הם לא מוכנים לשינויים כאלה בתוך הקהילה. חילונים חושבים שהחרדים ישתנו אבל זה לא יקרה, אז כדי לצאת מהארון חייבים לצאת קודם בשאלה", הוא מסביר. "זה לא אומר להיות חילוני, אבל זה אומר לעזוב את הקהילה - את המוסדות, את הישיבה ואת הבית. אתה מאבד הכל בבת אחת - להישאר בלי מקום לישון ולאכול בו, ובטח בלי מקצוע כי אין לנו בגרות. הרבה אנשים שלא חוו את זה חושבים שם יסתדרו בכוחות עצמם, ואז הם מתחילים את החיים מאפס. צריך לתכנן היטב את הצעד הזה. זה נכון שהרבה משפחות מקבלות, אבל לפעמים נזרקים לרחוב, אז כדאי להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר".
אתה מכיר אנשים שבחרו להישאר בחברה החרדית, אבל הם להט"ב?
"ברור, יש לי חברים כאלה ולא אחד או שניים. זה לא משנה באיזו חברה גדלת ולאיזה מידע נחשפת, יש את אותה כמות של להט"ב בציבור החרדי כמו בציבור הכללי, אבל שם מסתירים ומדחיקים את זה. להט"ב נאלצים לבחור בין לאבד הכל, לבין לחיות חיים של שקר, הסתרה והאשמה עצמית. תאמין לי, הם לא מצליחים להימנע מלשכב עם גברים".
"לא ציפיתי לתמיכה, אבל אף אחד לא נפל מהכיסא"
עבור טליה (שם בדוי) בת ה-24, מסע היציאה בשאלה ומהארון כא-בינארי.ת היה ארוך ומורכב. גם טליה, כמו רבים אחרים, יצאה קודם בשאלה ורק אחרי שאזרה אומץ העזה לצאת מהארון בפני המשפחה והחברות. "היציאה שלי הייתה גם בפן הדתי, גם המגדרי וגם של הנטייה המינית", היא משתפת. "חברים שלי דיברו על זוגיות ואז אמרתי שאני יוצאת עם מישהי, שאני יוצאת עם בנות. היציאה מהארון המגדרי כא-בינארי.ת הייתה קשה הרבה יותר ואני עדיין בשלבים של יציאה מתמשכת".
טליה לקחה בחשבון שלסביבה הקרובה שלה ובפרט בני המשפחה יהיה לא קל לקבל את הזהות המגדרית שלה. "לא ציפיתי לתגובה תומכת בהתחלה, אבל להפתעתי אף אחד לא נפל מהכיסא", טליה מספר.ת. "חלק היו צריכים יותר זמן להבין את המקום שלי ושאלו אותי הרבה שאלות, ואני עניתי על הכל בסבלנות".
כמו מושקא ושניאור, גם טליה מדגישה שהיציאה בשאלה הרחיקה אותה מהקהילה החרדית וחברותיה הקרובות. "עולם הערכים הלהט"בי מתערבב עם הערכים הדתיים", הסביר.ה. "שילמתי מחיר חברתי כבד, חוויתי תקופות קשות של בדידות ולקח לי זמן עד שמצאתי חברים וחברות חדשות וטובות. אפשר לומר שהתהליך הזה עזר לי, כי היום כל מי שנמצא בחיים שלי מקבל אותי כמו שאני".
לטליה חשוב שלהט"ב מהחברה החרדית ידעו שגם אם נדמה שהחיים דרמטיים כרגע, בסוף הדברים נוטים להסתדר מאליהם. "לכל אחד ואחת מאיתנו יש דרך שונה וייחודית. אתם לא לבד ויש עוד הרבה אנשים ונשים כמוכם", אמר.ה. "תמיד יהיו אנשים שיבחרו לראות את מי שאתם באמת, מעבר למגדר או לנטייה מינית. אני מצאתי את האנשים האלה בקבוצת הזהות, בה יכולתי לבטא את עצמי ולמצוא את מי שאני בתוך מרחב מכיל ולא שופט".