בשבע השנים מאז הקמתו אוסף ארגון הו"ד (הומואים דתיים) נתונים על חייהם של גברים שחיים בכפילות - הומואים ודתיים גם יחד. בשבוע שעבר הם פרסמו חלק מהנתונים, שנאספו מפניות של כ-1,700 גברים ממגזרים שונים - ציונים דתיים, חרדים לאומיים, חרדים וחסידים. בקרב הגברים הנשואים שפנו לארגון, 38% הודו שהם בוגדים בנשותיהם לפחות פעם בחודש, ו-11% נוספים שהודו שהם בוגדים בערך אחת לשנה. הפונים הגיעו מישיבות וחסידויות שונות, ומפוזרים גאוגרפית ברחבי הארץ. עשרות סיפרו שנשלחו לטיפולי המרה על ידי ראשי ישיבות ורבנים, כשהתהליך נמשך בדרך כלל למעלה משנה וחצי ופחות משנתיים. מהו"ד נמסר כי הם שמחים על הגידול בכמות הפונים, וכי הם ממליצים להומואים דתיים שיפנו למקורות ייעוץ מוסמכים.
למרות הרגישות, ביקשנו מהארגון שינסו לקשר בינינו לבין אחד הפונים. כדי לשמור על חסיונם, הם העבירו לנו מכתב מצעיר חרדי, ואנחנו מוסרים אותו כאן כלשונו:
לא קראתי לזה הומו, זה לא היה בלקסיקון
"כשאתה יושב וכותב דברים, גם כשהכל ידוע וברור לך כבר, זה מרגיש קצת אחרת. אני בטוח שלא מעט ישפטו אותי ואף יעניקו לי ציון שלילי על הדרך, אבל אני רוצה שתזכרו שהמצב שלי ושל עשרות אנשים הוא מורכב. בקהילה הגאה קוראים לזה ארון, אצלנו זה כספת. מגיל צעיר יחסית, עשר בערך, התחלתי להבין שאני לא נמשך בכלל לנשים ומסתכל רק על גברים. לא קראתי לזה הומו כי זה לא היה בלקסיקון ולא הבנתי את המשמעות של הדבר. רק ידעתי שיש גברים שאני מביט מהם וזה גורם לי משהו.
כשאתה גדל בסביבה חרדית מסוגרת נוקשה שבה אתה צריך להיות רובוט לימודים, אין לך אפשרות לבצע מהלך לא מקובל. יש מסגרת, יש חוקים, יש תקנות, יש דרכי התנהגות ואם לא תהיה כמו כולם, צפוי לך לחץ מסיבי. זה לא שמצמידים לך באמת אקדח לרקה באופן מעשי, אבל נפשית זה מרגיש כך בשלב מסוים. כל שנות התבגרות עברו עלי במחשבות ותקוות שזה משהו שיעבור יום אחד, שזה סוג של פגם מחשבתי, שזה אומר שאני צריך להתאמץ יותר מכולם בלימודי מוסר, בלימוד הגמרא, לכוון בתפילות וכדומה. וכך עשיתי. שנים של מאמץ שמילים לא יוכלו לתאר ולבטא היטב.
בגיל עשרים, אחרי רמיזות כבדות מחברים, רבנים ומשפחה, היה ברור שאני צריך למצוא את עצמי תחת חופה, כמו כולם. אין אופציה אחרת הרי. אף אחד לא ידע על הנטיה, לא העזתי "לפתוח את זה", כמו שאומרים. בישראל גם הומואים חילונים לא יוצאים מהארון כל כך מהר, ובקהילה החרדית זה בלתי מתקבל על הדעת. לא פעם, לא פעמיים ולא שלוש שמעתי מרבנים, מנהיגים חרדים, שבדרך אגב נשאלו על הנושא, תשובות כמו "עדיף בן חילוני", "צריך לקרוע" (כמו שעושים בהלוויה) ועוד אמירות בסגנון. חשוב שתבינו שכל אמירה או רמיזה בכיוון של "אני הומו" פירושה ניתוק, הלכה למעשה. ניתוק מהמשפחה, מהקהילה. גזר דין של בדידות.
אז מה עושים? לא עושים כלום. או יותר נכון: בלית ברירה, מתחתנים.
הייתי עוצם עיניים ומפנטז על גברים
בחלק מהקהילות החרדיות, יש שידוכין דרך ההורים או הישיבה, ולא תמיד יש לך יותר משלוש-ארבע פגישות כדי לסגור את העניין ולקבוע תאריך לאירוסין וחתונה. במקרה של בחורים כמוני, אתה לא מצפה או חושב על אהבה ורגש. אתה יותר מתפלל שהבחורה תהיה שקטה ונחבאת אל הכלים ( רצוי במטבח) כדי "לעשות את רצון בעלה". הייתי בכמה פגישות עם בחורות ששודכו לי, וכמובן שניסיתי להתחמק עם נימוקים כמו "האופי שלה לא נראה לי מתאים", "המשפחה לא מיוחסת" ועוד כל מיני תירוצים עלובים. אחרי כמה חודשים, כשהלחץ גבר והשעון תקתק, נפגשתי עם בחורה נחמדה, ולא היה לי מה לפסול בה. קבענו תאריך, היום הגדול הגיע ונישאנו כדת משה וישראל. אני כמעט בן עשרים ואחת, והיא בת תשע-עשרה וחצי.
פה אני מוכרח להודות שבין גילי שמונה-עשרה ועשרים נפגשתי עם גברים, חילוניים, כמובן, והיו לי כמה התנסויות מיניות לא מלאות.
לאחר החתונה היחסים בינינו היו עם הבדלים של בוקר וליל. היו לנו נושאי שיחה משותפים, צחקנו מאותם דברים, כמו חברים טובים. אולם לא נמשכתי אליה, כמובן, וכשהיה צורך לקיים יחסי אישות, הייתי עוצם עיניים בחוזקה ומפנטז על גברים. גם לה לא היתה ממש ברירה. היא כמובן "עושה רצון בעלה", וצריכה להביא ילדים כמו שלימדו אותה, אז לנשים במצבה אין כמעט שאלה של הנאה ברמה הרגשית. זה כואב וקשה להיות במצב שבו אשתך אוהבת אותך ואתה לא אוהב אותה. זה כואב וקשה להיות כבול. לא רק היא, גם אני.
אני זוכר את התפילות שלי לבורא עולם שיגאל אותי מהכלא. וחסדי ה', בשמחה אני כותב את זה, מבלי שידעתי את זה קודם, לאחר תקופה של שנה וחצי ואין הריון, ואחרי בדיקות רפואיות - התברר שאני עקר. אני מניח שרוב הגברים שהרופא מבשר להם שהם עקרים, נכנסים לדיכאון, לעצב. אני כמעט רקדתי משמחה במסדרונות בית החולים. תחושה של הקלה שאין לתאר. אז גמלה ההחלטה בלבי: הנה התפללת ואבא שבשמים הקשיב, עכשיו תעשה את המעשה הראוי – תתגרש.
תקופת הסליחות
גירושים בקהילה החרדית הם מכה לא פחות גדולה מיציאה מהארון, ונחשבים כמשהו שצריך לקרות רק בדחילו ורחימו. ידעתי שאני צריך לחשוב איך עושים זה בזהירות וברגישות. עברו כמה חודשים ולא ידעתי מה להגיד לאשתי, שמצידה לא ממש רצתה להתגרש והציעה שאולי נאמץ.
אנא ה' הושיעה נא – זו בקשה אישית של האדם שנאמרת בכוונה מעומק הלב
אנא ה' הושיעה נא – התפללתי וביקשתי
לפני ראש השנה, בתקופת הסליחות של אלול, בער בי הצורך לדבר על זה. אחד האנשים שהכרתי הפנה אותי לרב הומו, ואמר לי: "שמע, הוא רב משלכם". צחקתי. "נו באמת", עניתי לו, "הוא בטח רפורמי, איך יתכן?". ואז הוא שלח לי קטע וידאו וכמעט נפלתי מהכיסא. אני זוכר שלקחתי אוטובוס לרחוב יפו, ושם בבית קפה ישבתי כמה שעות, קראתי ונפעמתי, לא האמנתי. לא היה לי חדש שיש אלפים כמוני מכל הציבור הדתי, סרוגים ושחורים, אלא העובדה שמדובר ברב אורתודוקסי, ושיש לו תמיכה מעוד רבנים. שמרתי בטלפון את המספר של הרב יוסף תחת השם "הרב הושעיה" על משקל הושיעה נא. ואיזו הושעה היתה לי.
ראש השנה עמד כבר בפתח והרמתי לו טלפון. לך תספר את קורות חייך לאדם שאתה לא מכיר, והוא ודאי לא מכיר אותך אבל מה כבר אפשר לעשות. ברכבת מלוד, שם היתי באותו יום, הציע לי הרב להמשיך לתל אביב, שם נוכל לשוחח בארבע עיניים. החלטתי שלא. המשכנו לדבר שלושה ימים ברצף - אני שואל והוא משיב ומסביר לי הלכה ואמונה, ובעיקר רגש ומחשבה.
לא ידעתי מה לעשות עם מה ששמעתי כי זה טלטל אותי חזק. חיכיתי אחרי צום גדליה ואז דיברתי עם החבר ששלח לי את הסרטון, וסיפרתי לו על השיחות הארוכות שהיו ועל הבלבול מחד וההקלה מאידך. הוא אמר לי, "תיפגש איתו. אם הבטחת לעצמך לתקן את המצב עם אשתך, הנה פתחו לך פתח ובקשתך אולי תתמלא". יום למחרת נפגשתי עם הרב יוסף ליד מוסד חינוכי שם הוא היה אמור להעביר הרצאה. הוא אמר לי, "בוא תקשיב", ובהיסוס ישבתי בקצה החדר, מקשיב ולא מאמין, ומרוב התרגשות נזכרתי ברגע בבית החולים בו רציתי להתחיל לרקוד מרוב נחת.
12:18 על השעון
הרב יוסף הציע לי לפעול בדרך מסוימת. למחרת נפגשנו עם עובדת סוציאלית חרדית, ומשם צלצלתי לאשתי וביקשתי שתבוא לפגוש אותי מבלי שהיא יודעת במה מדובר. אני לא אשכח: 12:18 בשעון, ארבעתנו בחדר ואז הפלתי עליה את הפצצה.
עברו עלינו ימים לא פשוטים. היא לא אמרה לי דבר, אבל דיברה שוב ושוב עם העובדת הסוציאלית ועם הרב, וכך יום ועוד יום ואז זה הגיע. באמצע הלימוד שלי בישיבה, הודעה "תגיע. יש לי תשובה". אצן אני לא, אבל מיהרתי לבית וכל דקה הרגישה כמו נצח. נו, שהרמזור יתחלף. טוב, לא צריך, נעבור. נו, שהרכב על הכביש יזוז ולא יחסום. טוב, לא צריך, נעקוף. הגעתי הביתה ואשתי אמרה לי, "אני אוהבת אותך. אני לא יודעת לומר יותר מדי, אבל הם צודקים. לטובת שנינו צריך להתגרש עכשיו. אני לא סבלתי כל כך, אבל אני מבינה שהסבל שלך יותר קשה".
יש ביטוי של לבכות כמו תינוק, וככה זה היה בדיוק. הגשנו בקשה לגירושין. למשפחות אמרנו שזה לא פייר, שהיא רוצה ילדים ומגיעים לה ילדים משלה, ואני זה הפגום. בעזרת הרב יוסף, העובדת הסוציאלית ועורך הדין שהם סידרו לנו, עשינו את התהליך הנדרש. כיום היא אשתי לשעבר מזה כמה חודשים. אני לא יודע מה יקרה הלאה. אני בטיפול מקצועי, ולאט מתחיל לדבר על הסודות והשקרים. אל תשפטו אותי.
מה יוליד יום? רק בורא עולם יודע. לי אין תשובות. אני לא מרגיש חלק מקהילה, אני סתם יהודי חרדי שהיה כבול וקיבל גאולה פרטית. יש עוד רבים כמוני ואני מתפלל שהקבה יצליח להפחית את סבלם. את סבלנו. לי אין אלא לומר תודה ולקוות שאמצא את הדרך הנכונה.
ח.ש.א"