>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
גיל היציאה מהארון
ד"ר אורי שפר-שלו, מנהל המערך הפיסכוסוציאלי באיגי ומנהל שירותים פסיכוסוציאלים במרכז הגאה, מנסה לשים קווים כללים לעולם עתידי אידילי לקהילה הלהט"בית- "גיל היציאה מהארון ילך וירד, עד גבול מסוים, בשל תהליכים של הבשלה מנית מוקדמת ומודעות תקשורתית לעניין הנטייה המינית. לעניין הזה יש מצד אחד אלמנט חיובי- יותר נערים ונערות יבנו לעצמם חיים בגיל מוקדם ולא כמו דור הנפילים של חתונה בכפייה, אבל מצד שני יש לכך מחיר כבד- הצעירים לווא דווקא בשלים להתמודד עם הריקושטים מהסביבה והם חשופים גם מתוך הקהילה לניצול".
לעומת שפר-שלו, ד"ר עמית קמה, פעיל חברתי ותיק ומרצה לתקשורת במכללת עמק יזראל, מאמין כי היציאה הארון לא תוקדם אלא פשוט תחדל מלהיות בעלת חשיבות- הארון יפסיק להיות חלק משמעותי מהחיים שלנו. "ההזדהות של הומואים תפסיק להיות הכרחית, כפי שסטרייטים לא מזדהים על נטייתם. זה פשוט יהיה מובן מאליו".
מעמדם של טרנסג'נדרים
מלבד היציאה מהארון, תהיה חשיבות רבה גם לתהליך הפתיחות לטרנסג'נדרים, מספר שפר-שלו וגם מציין ש"כל התהליך הזה הוא בנקודת זינוק מאוחרת, יחסית למאבק של הומואים ולסביות, מצד מוסדות בריאות ובריאות נפש וכמובן הממסד הצבאי".
מאבק הטרנסג'נדרים לשיוויון הוא חשוב מאוד גם לדעת עו"ד עדן, מומחית לזכויות הקהילה הגאה. "אולי אפילו בתור המאבק המרכזי של הקהילה הגאה משום שגיוון בזהות המגדרית הוא המפתח לשוויון המהותי בחברה, צעד חשוב ממנו יהנו גם הסטרייטים וגם הלהט"בים".
חדירה לפריפריה ולמיינסטרים
קמה מתאר לנו תהליך של מיינסטרימינג, הטמעות. "כשהצטרפתי לאגודה לשמירת זכויות הפרט ב1982, היעד היה חוסר קיומה ושלא יהיה בה צורך. אני חולם, ורואה בשטח, שהסטיגמה הלהט"בית מתחילה לימוג ולהיטשטש והומואים ולסביות ממלאים תפקידים בחברה הישראלית בלי קשר לנטייה המינית".
הדבר, לטענת קמה, קשור גם לתהליך הפרבור- יציאה מהעיר אל הפרברים, נורמליזציה של זוגיות ומשפחות חד מיניות ובמובן מסוים, 'יציאה מהגטו'. "בשנות ה-80' לא הייתה אופציה לחיות בזוגיות בפרברים ובטח לא לחשוב על ילדים ומשפחה והנה בשנה-שנתיים האחרונות זה הופך להיות מאפיין בסיסי ומרכזי של הרצון והמאבק הגאה".
שפר-שליו מוסיף ואומר, כי משפחות גאות והכנה להורות יהפכו נפוצים יותר. "עוד יקום דור חדש של משפחות בישראל. מערכת החוק של נישואין, גירושין ואימוץ תוכח חוקית ותתאפשר גם בישראל ולא רק בהודו וארה"ב ואולי אפילו יתרחש שינוי לרבנות רפורמית שיתחבר טוב עם הקהילה הגאה". בעולם כזה אין תחושת שונות, גם בפריפריות כי אין כי מנגנון חוקי או דתי שיוכל להגביל את זכויותי, אומר שפר-שלו.
שוויון זכויות והגנה בחוק
עו"ד עדן גם מתארת עתיד אידיאלי שבו הנטיה מינית או הזהות המגדרית לא תהיינה רלוונטיות. עם זאת, היא מזכירה, החוק עדיין יצטרך לספק הגנה לצדדים המוחלשים או התלויים בתוך המשפחה, ביחוד ביחס להורות לא ביולוגית. כלומר, המצב עדיין יהיה מורכב.
הומוסקסואליות והעולם הדתי
התפיסה אידילית מעניינת במיוחד אפשר למצוא בצד הדתי של המפה הלהט"בית. גם הרב רון יוסף מארגון הו"ד (הומואים דתיים) מתאר עולם שבו הנטייה היא לא 'עניין', גם בתוך הממסד הדתי אך "כמובן שלא יכולה להיות השלמה טוטאלית". על פיו, זאת פשוט המפה החברתית המציאותית של המדינה בה אנחנו חיים. אבל, בעולם אידיאלי, אדם לא יופלה בשום צורה בשל נטייתו המינית, החל מהרמה ההלכתית ועד רמה המשפטית והחברתית.
אולי מטרות כמו נישואים חד מיניים הן לא ריאליות בישראל כפי שהיא, אומר הרב רון, אבל ליצור ברית זוגיות שאיננה מפלה לעומת זוגות סטרייטים, היא בהחלט אפשרית. הקבלה תהיה אפשרית וקיימת, אך אולי לא בדיוק כפי שאנחנו חולמים עליה.
תרבות גאה
מבחינה תרבותית, מספר לנו יאיר הוכנר, קולנוען, מבקר ומנהל ה-TLVFfest, פסטיבל הקולנוע הגאה הבינלאומי בתל אביב, כי "החזון האידיאלי מבחינתי הוא שהקהילה הגאה תדע לאמץ את התרבות שלה, להשקיע בה, ליהנות ממנה. תרבות זה לא רק חיי לילה עשירים ופעילים אלא גם תאטרון, מחול, אמנות (ציור, פיסול, פלסטי) וכמובן קולנוע. ככול שהפריסה תהיה יותר רחבה ונגיע ליותר מוסדות תרבות שונים ומגוונים, כך תהיה חשיפה לקהל רחב יותר."
הוכנר חושב אחרת: "תמים לחשוב שלא יהיה צורך בפעילויות ייחודיות אך ורק לקהילה הגאה. בכלל, עולה השאלה האם הפסטיבל לקולנוע גאה או מצעד הגאווה הם אירועים בדלניים? מבחינתי, האירועים האלה לא. הם פתוחים לקהל הרחב וכל אחד יכול לצעוד במצעד או לקנות כרטיס לסרט. צופים רבים בפסטיבל הם סטרייטים ובמצעד צועדים גם סטרייטים. ועולה גם השאלה: מדוע במדינות פלורליסטיות שיש בהן שוויון כלפי הקהילה הגאה כמו גרמניה, נורווגיה, דנמרק, שבדיה, אנגליה ועוד עדיין מתקיימים מצעדי גאווה ופסטיבלי קולנוע גאים? התשובה פשוטה למדי, אנחנו נהיה מיעוט לנצח. כל ניסיון להשתלב בחברה ראוי לחלוטין אבל התרבות של הרוב הסטרייטי שונה מהתרבות הגאה".
לעומתו, ד"ר קמה מציין שבמדינות אירופאיות שיוויוניות כמו דנמרק וסקנדינביה, מקומות הבילוי רבים הם לא במוצהר 'גאים', לא מתבדלים ולא מנציחים את השונות. העתיד, על פי קמה, הוא יותר רגוע ובריא ופחות מרגש ומסעיר.
יש סיבה לאופטימיות?
אבל איך מגיעים לעתיד כזה? האם אנחנו בכיוון הנכון? קמה אומר שכן. "הסממן הכי מובהק הוא הזיווג והילדים, חזון הפרברים הוא לא כזה אידיאלי- הוא יכול להתרחש כשילדי ההומואים יהיו בוגרים ויווצר הדור שעבורו הנטייה היא לא עניין". ואנחנו כבר בדרך- "הנה, המרכז הגאה היחיד במזה"ת שייך לעיריית תל אביב והוא לא פרטי, מתבדל ונאבק, ולכן התזה הזאת מוכחת. הכיוון הוא אכן היטמעות בתוך המערכות והמנגנונים הכללים. בעתיד, המרכז הגאה יהיה בכלל כמו מתנ"ס, כמו הקפה בקומת הקרקע". ד"ר שפר-שלו מאמין ש"זה יקרה עוד יותר מעשר שנים, אחרי שמנגנוני בתי הספר שמעוררים הומופוביה מופנמת יוכלו להכיל את הנושא בצורה נכונה ולא סטיגמטית".
על פיו, השינוי חייב להתחיל ממערכת החינוך, שהנגישות שלנו אליה באמצעים כמו חוש"ן לדוגמא, היא עדיין מאוד בעייתית, כפי שפרסמנו כאן בתחילת שנת הלימודים הנוכחית. למרות התמיכה המוצהרת, אומר שפר-שלו, ההתקדמות תלויה במנהלים, ביועצים ובמורים בשטח כרגע הנושא נדחק לשוליים. אבל, לדעת שפר-שלו, אנחנו כן בכיוון הנכון. הוא אף מציין שהיום יש הרבה יותר פעולה שחושבת קדימה אל עתיד מדומיין ופחות על הבריחה מהעבר ההומופובי (או הנצחתו). כדוגמא, הוא מזכיר את יצירת שיתופי פעולה עם הקהילה הסטרייטית והושטת היד בין הארגונים הגאים. "הדרך עוד קיימת ומאתגרת, אבל זאת המגמה בפועל וזאת מגמה חיובית שמקדמת ומחזקת".
המחשבה של הרב רון יוסף היא אחרת, פחות אופטימית וגם, על פי דעתו, הרבה יותר מציאותית. "הדרך היחידה להתמודד היא לא ללכת ראש בראש נגד המיינסטרים של הציבור". עוד עשר שנים, על פי הרב רון, המצב הולך דווקא להחמיר ולהתדרדר בשל התחזקות גדולה של כוחות הומופוביים מתחת לפני השטח. על פיו, כדי להתחזק ולהלחם על העתיד שלנו צריך, קודם כל, לקבל את האחר שבתוך האחר- במקרה הזה, את הלהט"בים הדתיים, ולא להילחם ולדחות את אלו שמבקשים לקחת חלק במיינסטרים של ישראל. להילחם בלי דגלים, להאבק על הזכויות ולא על הפופוליזם, אומר הרב רון, היא הדרך היעילה ביותר להשיג את מטרותינו החשובות.
גם עו"ד מיכל עדן לא בטוחה שאנחנו פועלים בדרך האופטימלית להתקדם אל העתיד האידיאלי וגם היא מטילה ספק בסדרי העדיפויות של המאבק- "ההתקדמות אל עבר העתיד אינה השיקול היחידי הנלקח בחשבון כאשר אנו מנהלים מאבקים ציבוריים או יוזמים חקיקה". למשל, מציינת עו"ד עדן, שהיא בכלל לא בטוחה שהמאבק להכרה בברית הנישואין לבני אותו המין הוא כל כך קריטי עבור הקהילה כרגע. לדעתה, חשוב יותר ליצור סולידיות בין כל סוגי הידועים בציבור בישראל, לאור המונופול של בתי הדין הרבניים על הנישואים ועל הגירושין בארץ.
"מצעדי הגאווה - לאן?"
אז, מה מעולמינו יישאר בעולם מושלם שכזה? כמה, בכל אופן, נהיה מובדלים מעולם הסטרייטים? עו"ד עדן לא רואה את הפחתת החשיבות של מוסדות כמו מצעדים וארגונים, כי הוא לא בהכרח קשור למעמד המשפטי. אך ד"ר קמה טוען שאם לא יהיה יותר "ארון", אולי לא תהיה חוויה מכוננת- ולכן אולי לא יהיה צורך במסיבות ובמלונות, ואז, בעצם, כבר אין קהילה. "כמו שהיו בעבר הרבה ארגוני עולים, עיתון של הונגרים, רומנים וייקים שהתמוגגו ונעלמו עם השנים. מה שחשוב בעידן מסוים, כבר אין בו צורך. אנשים חיים בזכות משהו, אבל זה שאני לא מכיר את מייבשי הביצות, זה לא אומר שאני לא חי את חיי בישראל".
אבל האם דווקא המקום הזה של שונות וקהילה הוא האלמנט החשוב בזהות שלנו? לא לדעת קמה. "הרבה הומואים לווא דווקא זקוקים ומשתמשים במוסדות הקהילתיים. בתל אביב יש רושם רווח שרוב ההומואים מסתובבים בקהילה וב'סצנה' אבל יש רוב של להט"בים שחיים מחוץ לזה, כמו כל אלו שמכריזים באטרף שהם "לא מתערבבים"".
לעומתו, שפר-שלו אומר שמנגוני התבדלות הם רלוונטיים וימשיכו להיות רלוונטיים. מצעד הגאווה, למשל, לפעמים מבליט בתקשורת את הסנסציוני והמתבדל ולא את ההטמעות, אבל הוא גם גם טקס שמנציח את מה שהיה ושלא יחזור שוב ומעביר מסרים של כוח, אחדות ונראות. על פי שפר-שלו, המצעד ישאר כמו שהוא היום, אך לא כמחאה אלא כחגיגה של שונות וסובלנות "ויחגגו אותו לא רק להט"בים אלא גם אוהביהם ומקבליהם".
יאיר הוכנר, הנמצא בימים אלו במאבק חשוב על עתיד פסטיבל הקולנוע הגאה, מזכיר לנו שתמיד יהיה צורך חשוב בתופעות תרבות נישתיות של הקהילה הגאה. ללא הפסטיבל, הוא אומר, מפיצי הסרטים יפסיקו להביא ארצה קולנוע גאה, קרנות הקולנוע יפסיקו להשקיע בקולנוע ישראלי גאה ומנהלי תאטראות לא ישקיעו בהצגות גאות. "להיות חלק מהחברה הישראלית זה נפלא וחשוב אבל זה לא אומר שאנחנו צריכים לוותר על התרבות שלנו, על ההיסטוריה שלנו. כדי שנהיה מעורבים בתרבות ובחברה אנחנו חייבים לעשות צעד קדימה מחוץ לגטו של חיי הלילה המדהימים של תל אביב ולכבוש גם בתי הקולנוע, התאטראות, הגלריות ועוד. מאחר וזה לא קורה", מזכיר לנו הוכנר. "אנחנו תמיד נהיה מיעוט נעלם בתוך הרוב הסטרייטי השולט".
אז בוא נקווה שהעתיד הזה כן יקרה יום אחד, שהשנה החדשה תהיה צעד קדימה אל עולם שבו נוכל להיות פשוט אנחנו, לשמור את מה שעושה אותנו שונים אך להפסיק להאבק, ואולי לחיות חיים שיוויוניים ופשוטים יותר, במדינה שלא מפסיקה להיות מסובכת. שנה טובה.