"רוב חיי הסתכלו עלי כמו על עב"ם", מספר יהונתן הדרי, מתמודד נפש על הרצף האוטיסטי. "מכיתה א' ועד כיתה יב' חוויתי שמונה חרמות קשים מאוד. במקרה הטוב התעלמו ממני, אבל בשאר המקרים השפילו אותי והיו אלימים מאוד כלפי. בתקופת התיכון התחלתי לגבש את הזהות המינית שלי, אבל לא הייתי בסביבה בטוחה, אז נאלצתי לחיות חיים כפולים. הצבא לא רצה לגייס אותי ונלחמתי בשיניים כדי לעשות שירות כמו כל חייל רגיל. בסוף גם הצלחתי".
כשיצא הדרי לחייו האזרחיים, הוא החל לצאת לדייטים עם גברים ולדבריו היה מדובר בניסיונות לא נעימים. בגיל 26, כשהוא עדיין בארון, התחתן עם אישה כדי לרצות את המשפחה. "הרגשתי שנפלתי למצב של מלכוד", הוא נזכר, "הנפש שלי הייתה במצב רע מאוד. זה הוביל לגירושין, אבל עדיין לא היה לי האומץ לספר מה אני מרגיש באמת".
אם נדמה לכם שהסיפור של יהונתן חריג, שימו לב לנתון הבא: כשליש מאוכלוסיית הלהט"ב בישראל מונה אנשים עם מוגבלות כלשהי, בין אם מדובר במגבלה פיזית, נפשית או התפתחותית, אך בעוד קיימים ארגונים המייצגים את חברי וחברות הקהילה הגאה למיניהם וארגונים המייצגים אנשים עם מוגבלות, אלו המשתייכים לשתי הקהילות - נופלים בין הכיסאות.
הפעילים והפעילות של בית איזי-שפירא, ארגון שפועל כבר 41 שנה כדי להבטיח לאנשים עם מוגבלות שותפויות בחיי הקהילה ואיכות חיים טובה יותר, לא היו יכולות להישאר אדישות לכך. הן החליטו להרים את הכפפה והקימו את קבוצת המנהיגות לגאווה ומוגבלות, שמקבלת אליה א.נשים מכל המגדרים, הזהויות הלהט"בקיות והמוגבלויות. חברי הקבוצה, בהובלת המנחה פטריק לוי, נפגשים על בסיס קבוע ופועלים למען שילובם בחברה, הפחתת הסטיגמה סביבם וקידום תוכניות בנושא במשרד החינוך והרווחה. השנה, בפעם הראשונה, הקבוצה מלווה את ארבעת הבתים הגאים המרכזיים בישראל בתל אביב, חיפה, באר שבע וירושלים, בהנגשת אירועי הגאווה לאנשים עם מוגבלות.
בין החברים הפעילים בקבוצה גם הדרי, שהבין אחרי שעבר אבחון סופי לאספרגר בגיל 34, כי הוא לא יכול יותר לחיות בשקר. "יצאתי מהארון בפני המשפחה והיה להם מאוד קשה לקבל את זה", אמר, "אני זוכר שהייתה לי שיחה עם אבא שלי אחרי שסיפרתי להם וניסיתי להסביר לו שאם אני אשב בבית קפה ויכנסו גבר ואישה, אני אתעניין בגבר. כשאמא שלי הצטרפה לשיחה הוא אמר לה שאם זה מה שאני רוצה, אז הם צריכים לקבל את זה. הם עברו תהליך יפהפה וגם אני עברתי תהליך עמוק מול עצמי. לכן היום, כשאני חבר בקבוצת 'גאווה ומוגבלות', הדבר הכי חשוב לי הוא למנוע מנערים אחרים לעבור את מה שאני עברתי".
במסגרת פעילות הקבוצה, התקיים בסוף חודש מרץ כנס ראשון מסוגו בנושא גאווה ומוגבלות, שזכה להצלחה. "עבדנו עליו קרוב לשנתיים כדי לדייק בו את כל הפרטים", אמר הדרי. "בגלל המגבלות שהכתיבה הקורונה אז, לא היו מספיק מקומות בכנס לכל האנשים שגילו בו עניין וזה לא פחות ממדהים. אנחנו זוכים להשמיע קול שלא נשמע ומעוררים מודעות כדי ליצור עתיד טוב יותר. העולם מתקדם ואנחנו לא מוכנים להיבלע מאחור, אלא רוצים לקחת חלק ממהפכה".
אתה מרגיש שהמוגבלות שלך מקשה עליך למצוא זוגיות?
"זו לא משימה פשוטה לאף אחד, אבל בקהילה הגאה לרוב רואים רק את המגבלה שלי. מקטלגים אותי בתור 'טרף קל', אבל אני לא שונה מאף אחד אחר. אני לא איזה 'פטיש' או קטגוריה בפורנו, אני בן-אדם בשר ודם שמגיע לו לאהוב ולהיות נאהב. אני רוצה להקים משפחה, בדיוק כמו כולם.
"בשיקום לימדו אותי להתקלח, לא איך לעשות סקס"
חברה נוספת בקבוצת המנהיגות היא ענבל רייכלר, נכת צה"ל המתניידת בכיסא גלגלים ולסבית גאה. "כבר מילדות ליוותה אותי תחושה פנימית של שונות, אבל לא ידעתי לתת לה שם", היא נזכרת. "חשבתי שאולי זה בגלל שעברנו הרבה דירות וחייתי גם בארץ וגם בחו"ל, ובגלל זה אני לא מרגישה שייכת. הבנתי לראשונה שאני מתעניינת בנשים בצבא. התגייסתי לקרקל וזאת הייתה הפעם הראשונה שפגשתי נשים שאוהבות נשים".
במקביל לזהות המינית שהחלה להתגבש, הצבא שינה את חייה של ענבל בכל המובנים. במסגרת אימון מתקדם, ארבעה חודשים בלבד לאחר שהתגייסה, היא נקלעה לתאונה קשה בשטח. "החולייה שלי סיימה את התרגול וחיכינו להוראות המ"מ להמשך", נזכרה. "ברקע שמעתי את החולייה השנייה מתחילה לתרגל. זה היה נשמע לי נורא קרוב, ופתאום שמעתי שריקה והרגשתי בום גדול בגב. ישר הבנתי שירו בי".
רייכלר אושפזה ארבעה חודשים בטיפול נמרץ, ולאחר מכן עברה שיקום של כחצי שנה בתל השומר. "בשיקום לימדו אותי איך להתקלח ואיך לעשות ספורט, אבל אף פעם לא דיברו איתי על סקס", סיפרה. "אני זוכרת מפגש אחד שעסק בנושא 'איך לעשות סקס אחרי פציעה'. מסביבי היו רק גברים, במשך שעה ארוכה ישבתי והקשבתי איך גברים משותקים עושים סקס. לא היה לזה שום קשר אלי. לפני הפציעה הייתי ילדה בת 18 שעדיין למדה את הגוף שלה, ואחריה השאלות רק הלכו וגדלו. לא הרגשתי שמישהו מתייחס לזה, אז באותה נקודה אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להיות גם לסבית וגם נכה. זה יותר מדי. קיבלתי החלטה עם עצמי שאני סוגרת את הדלת של הארון ויוצאת רק עם גברים".
אחרי תקופת השיקום רייכלר והוריה נאלצו לעבור דירה, משום שהיא הייתה זקוקה לבית נגיש. "הרגשתי כאילו אני בקפסולת זמן. האנשים סביבי מבלים, מטיילים ולומדים, ואני צריכה להתחיל את החיים מאפס". למרות הקושי, רייכלר לא ויתרה לעצמה. היא עזבה את בית הוריה, למדה אדריכלות וגם חוותה חוויה מינית ראשונה עם אישה בגיל 25. "זה גרם לי להבין שזה מה שאני רוצה, אבל לא ידעתי איך להשיג את זה", נזכרה. "לא ידעתי איך אני אמורה להתקבל ל'קהילה'. באותה תקופה לא היו דמויות גאות במדיה ובתקשורת, והמסיבות והמרכזים הגאים לא היו מונגשים. הרגשתי שאני לא עומדת, או יותר נכון לא יושבת, בסטנדרטים שהציבו בפניי".
החיפוש אחר החיבור לקהילה הוביל גם אותה אל קבוצת גאווה ומוגבלות: "לא משנה מה עשיתי בחיים שלי דאגתי להשאיר ברקע את כיסא הגלגלים, כדי לא לייחס לו חשיבות", אמרה. "כחלק מתהליך שלי עם עצמי הבנתי כמה אני מונעת מעצמי, ואז הגיע הרגע לשים את הכיסא דווקא בפרונט. אני חברה בקבוצה כדי להגיד שאני המון דברים, וגם לסבית וגם נכה, וזה בסדר גמור. אני רוצה לפתוח מעגלים ולחבר בין הקהילות, לפתוח את השיח על מיניות בקרב אנשים עם מוגבלות, שלא נתפסים כבני אדם מיניים בעיניי הסביבה. צריך להבין שאם לא מתייחסים לנושא זה לא אומר שהוא יעלם, ואני חושבת שאם השיח היה יותר פתוח התהליך שלי מול עצמי היה פשוט יותר".
לפני הפציעה שטרפה את כל הקלפים, הבית השני של ענבל היה הים, לשם הגיעה באופן קבוע כדי לגלוש. "נורא התגעגעתי לים, אבל החיבור הספונטני אליו נעלם עם הפציעה. פתאום כבר לא יכולתי פשוט לשים כפכפים ובגד ים ולעלות על הגלשן", סיפרה. הגעגוע הזה הוביל את רייכלר להצטרף לפני מספר שנים לעמותת Maker for heroes, המייצרת פתרונות פיזיים לאנשים עם מוגבלות. יחד הם הצליחו לייצר את הגלשן הראשון מסוגו בארץ שמתאים למגבלה שלה. "קשה לי להסביר את המעבר מתחושת ההגבלה על הכיסא, אל תחושת החופש המוחלט כשאני תופסת גל. עם האושר הגדול הבנתי שזו רק ההתחלה, כי מעבר לגלישה עצמה כל דבר נהיה עניין - איך אני עוברת את החול, איך אני נכנסת למים או יוצאת מהים. אלו לא דברים שאני יכולה לעשות לבד".
מתוך הצורך נולד הפתרון, והוקמה עמותת Wave-Ability ששמה לעצמה למטרה להנגיש את הים לכולם. "הים הוא דוגמא טובה, אבל לצערי לא היחידה", מסבירה רייכלר. "מתי בפעם האחרונה ראית אדם נכה בפאב שיצאת אליו למשל? בעלי מוגבלות לא מסתובבים באותם מעגלים כמו שאר האוכלוסייה, אבל זה לא מבחירה. העלאת המודעות להנגשת המרחבים הציבוריים זאת עבודה סיזיפית וחשובה, לכן אני כל-כך שמחה שמצאתי את הבמה לעשות את זה בקבוצת הגאווה והמוגבלות. אני מאחלת לנו שנמשיך לגדול בקצב הזה. הלוואי שנצליח להשמיע את הקול שלנו, להגיע למקומות נוספים ולהשפיע עם מהלכים חשובים. אני באמת חושבת שלא השמיים, וגם לא הים, הם הגבול".
למידע נוסף לגבי קבוצת גאווה ומוגבלות של בית איזי שפירא, או הצטרפות אליה, ניתן ליצור קשר במייל: pride.and.disability@gmail.com