אלא שבכתבה זאת, שהיא יותר שיחה עם חבר מאשר ראיון, הוא עושה זאת בפעם האחרונה, כדי לנקות את האורוות. ערב יום כיפור תשע"ג, מבקש יוני בוקס סליחה מהקהילה על הדברים הקשים שאמר עליה, בהם: "רוב הקהילה היא חרא", "מצדי שיישרף הברנוער".
"הכל נאמר מעצבים, לא התכוונתי לדברים הקשים שאמרתי", הוא אומר. "אחרי יותר משישה חודשים שאתה יום יום בבית חולים, אתה מרגיש שאתה צריך להוציא את העצבים שלך על משהו. הייתי רק בן 15, ועברתי דברים איומים. אני מבקש סליחה מכל מי שנפגע".
>> לעמוד הפייסבוק של יוני בוקס – ליחצו כאן
"יוני, כתבה תזיק לך, אתה תתפרסם בתור: 'ילד הפיגוע'"
את יוני אני הכרתי יום לאחר שהתעורר בבית החולים השיקומי בתל השומר. לאחר הפיגוע בברנוער לא יכולתי להישאר בבית, והרגשתי שאני חייב לעזור לאנשים מהקהילה שלי שנפגעו בפשע השנאה שבוצע. זה היה מבחינתי הדבר הקהילתי לעשות. וכך, במשך שבעה חודשים, נסעתי כמעט מדי יום לתל השומר, והייתי שם עם יוני ועם רז, שני הפצועים הכי קשה בפיגוע. התחברנו, בילינו, צחקנו וכאבנו.
ראיתי נער, עוד לא בן 15, שמצד אחד מתמודד עם כמה חוויות מאוד לא פשוטות: אובדן של חברתו הטובה ביותר, שנרצחה בפיגוע, אאוטינג כפוי והסתגלות לחיים על כיסא גלגלים. מצד שני, ראיתי גם אדם שמנסה בכל כוחו להישאר בחיים. לשמוח, להתגבר על הכאב, לאהוב.
כמו רבים בגיל ההתגברות, גם יוני לא היה חף מהרצון להתפרסם, וסיפר לי לא אחת כי הוא חולם להיות דוגמן או שחקן. יום אחד פנה אלי יוני, שידע שאני עיתונאי, וביקש ממני לעשות עליו כתבה. סירבתי בתוקף, ואמרתי לו: "יוני, כתבה עליך אולי תהיה טובה בשבילי, אבל תזיק לך. אתה תתפרסם בתור 'ילד הפיגוע' במקום בתור דוגמן או שחקן".
למרבה האירוניה, אספר ב"מאמר מוסגר" כי כשבועיים לאחר מכן, כמה "נשמות טובות" בקהילה הפיצו עלי שמועה לפיה כל ההגעה שלי לבית החולים ולבתי הפצועים נועדה לכתבה שאני מכין בסתר.
"לא רוצה להיות נער הפוסטרים של הקהילה"
אבל לצערי הרב, יוני לא קיבל את עצתי, והתראיין ל"עובדה" ולכלי תקשורת נוספים. "בהתחלה התלהבתי", הוא מספר. "כל הקהילה מכירה אותך, אתה הילד המפורסם של הקהילה. עד שהגעתי למסקנה שזה פשוט עושה לי רע, להיות 'הילד ההומו המסכן', זה שצריך שירחמו עליו. וזה בדיוק מה שאתה הזהרת אותי מפניו. במבט לאחור, לא הייתי מתראיין בכלל.
"היום אני מנסה להצליח בתור דוגמן, ובכל כתבה שיש עלי, תמיד כתוב: 'ברנוער', ולא משנה על איזה נושא יהיה האייטם. אפילו בכתבה אצל גיא פינס, על יום צילומים רציני לכל דבר, דחפו לשם בכח: 'יונתן בוקס שנפצע בפיגוע בברנוער'. הייתי רוצה שיכתבו: 'יונתן בוקס, דוגמן על כיסא גלגלים' או משהו בסגנון.
"אני לא רוצה להיות נער הפוסטרים של הקהילה. אני רוצה שאנשים יעריכו אותי לפי מי שאני. ולא, למשל, יפנו אלי בפייסבוק עם בקשות חברות, ויכתבו לי: 'זה יוני מהפיגוע?'. השם שלי זה יוני בוקס, לא 'יוני מהפיגוע', תודה רבה".
"אני לא מעורב בכלל בפרטי התביעה נגד האגודה ולא מתעסק בזה"
האהדה והרחמים שנוצרו בעקבות הראיון שהעניק יוני ל"עובדה" הצטננו מעט לאחר שהוריו הגישו תביעת נזיקין נגד האגודה. יוני נחשף ללא מעט הודעות מכוערות, חלקן אפילו על גבול הנאצה.
"הרבה אנשים אמרו: 'איך אתה לא מתבייש לירוק לבאר שאתה שותה ממנה? בגללך ייסגר הברנוער!'", מספר יוני. "קודם כל, אנשים פנו אלי כאילו אני אישית עשיתי משהו. אני הייתי קטין ששוכב בבית חולים, ולא היה לי קשר להחלטות שעושים ההורים שלי. זה לא היה נתון להחלטתי, וגם לא יידעו אותי בשום דבר.
"חוץ מזה, מי שחושב שבגלל התביעה שלי תופסק פעילות הברנוער חי בסרט. זה כמו שיופסק חוג במתנ"ס בגלל מקרה ספציפי. דבר שני, למרות שההורים שלי הם שמנהלים את התביעה ובקיאים בפרטיה, אני באופן כללי יכול לומר שאני חושב שהתביעה היא דבר לגיטימי במצב שבו ההורים שלי ואני היינו.
"המצב הכלכלי היה קשה, אמא שלי הפסיקה לעבוד כדי להיות איתי בבית החולים. ולחיות על אלפיים שקל מביטוח לאומי זה לא כזה קל. מבחינה בירוקרטית, המדינה עשתה לנו את המוות. אפילו את כיסא הגלגלים שלי קיבלתי בזכות תרומה שאתה, דני, הצלחת להשיג מבית הכנסת בית שמחת תורה בניו יורק (בית הכנסת הלהט"בי הגדול בעולם, ד.ז)".
"פתאום אנשים הביעו כלפיי שנאה בלי פרופורציות"
ואז, כשהוא נמצא במיטת בית החולים, ועוקב אחרי ההודעות הקשות נגדו בטוקבקים, בפורומים ובפייסבוק, התראיין יוני פעם נוספת, הפעם למעריב. אני הייתי אז בלונדון, וכשחזרתי, גיליתי לחרדתי דברים איומים שיצאו מפיו של יוני והשתלחות חסרת תקדים בקהילה. בין השאר, אמר יוני: "גיליתי שרוב הקהילה היא חרא", "להומואים אכפת רק מהתחת של עצמם" ו"לא אכפת לי שיסגרו את הברנוער, מצדי שיישרף המקום".
"הייתי ילד קטן", הוא מסביר היום, בעין יותר מפוכחת. "ההורים שלי הגישו תביעה, ופתאום כולם תוקפים אותי, כאילו בגללי ייסגר הברנוער או משהו. פתאום אנשים הביעו כלפיי שנאה בלי פרופורציות. אז עכשיו אמור להתמודד גם עם זה, אחרי כל מה שעבר עלי?
"הייתי בן 15. הוציאו אותי מהארון בכח, ולא סתם כמו שעושים למישהו אאוטינג, אלא שאני מתעורר אחרי שבועיים שאני חסר הכרה, ומבין שההורים שלי יודעים עלי. בכלל לא תכננתי לצאת מהארון, בטח לא בגיל הזה. לא הייתי מוכן לזה נפשית.
"פתאום אני צריך להתמודד עם זה, עם העובדה שאני מרותק לכיסא גלגלים ועם זה שאיבדתי חברה טובה, חברת נפש. היא עד כדי כך הייתה קרובה אלי, שאי מעדיף שלא לבקר במקום קבורתה, כי אני מעדיף לזכור אותה מחייכת, כפי שהייתה בחיים.
"אז אני חוזר ומבקש סליחה מכל מי שנפגע, לא התכוונתי למה שאמרתי. אני לא מאחל לשונאים שלי להתמודד עם מה שעבר עלי באותה התקופה. עד שאתה לא נמצא שם, בנקודה הזאת, אתה לא באמת יודע איך זה ויכול להבין".
"לא בונה על זוגיות – וזה מתסכל"
כיום מתגורר יוני עם הוריו בחיפה, ומשתדל לנהל חיים שגרתיים ועצמאיים, עד כמה שאפשר. הוא לומד במגמת תיאטרון, מסתובב עם חברים מהכיתה, הולך פעמיים בשבוע לבריכה ורוצה לחזור לכושר. "העליתי טיפה במשקל", הוא אומר בחיוך. "הזנחתי את עצמי, ועכשיו הגיע הזמן לחזור לעניינים".
לאחרונה קיבל יוני רישיון נהיגה, ובעוד כחודשיים צפויה להיות לו מכונית. "זאת תהיה חתיכת התקדמות בשבילי", הוא אומר. "התקדמות גדולה יותר ממה שעברתי בכל שלוש השנים האחרונות. אין יותר את כל הבקשות של: 'אולי תיקח אותי', 'מי יכול לעזור לי להגיע לשם?'. הניידות הזאת פותחת מבחינתי המון דלתות.
"החיים שלי היום לא מושלמים, וגם לא הייתי אומר שבסדר. יש המון דברים שאני רוצה ולא יכול להרשות לעצמי. כמו לגור לבד, לקבל יותר חופש. לפעמים בא לי פשוט להיות לבד, ואין לי את הפרטיות שהייתי רוצה. בגלל שאני על כיסא גלגלים, זה מסובך יותר. זה לא שאני יכול סתם לצאת מהבית וללכת לשבת באיזה פארק ולהתבודד".
מה עם חברים?
"לא מאמין במילה חברים. איפה כל החברים מחיפה שהיו לי לפני הפיגוע? היו לי המון חברים, שחשבתי שתמיד יהיו לצדי ויעשו הכל בשבילי, וטעיתי. הייתי בשבילם רק 'הליצן של החבורה', מי שיש איתו צחוקים. בהתחלה ביקרו אותי, היו בטוחים שאני אצא מכיסא הגלגלים. אחרי חודש-חודשיים כשהם ראו שלא, גיליתי שאני לבד.
"גם זוגיות זה לא משהו שאני בונה עליו. ניסיתי, וזה לא עובד. ניסיתי אפילו להצליח עם בנות איפה שנכשלתי עם בנים. אבל בגיל הזה כולם ילדים. גם אני ילד, אבל טיפה יותר בוגר מכאלה בגילי. כל מי שבגילי רוצה רק כיף, להינות מהרגע".
ולדעתך, אם לא היית על כיסא גלגלים המצב היה שונה?
"ברור. למי יש כח לבן זוג על כיסא גלגלים? זה אולי יישמע מגעיל, אבל אם אני הייתי עכשיו במצב רגיל, לא הייתי רוצה בן זוג נכה. אני יכול להבין את זה – וזה מתסכל. אז אני לא בונה על זוגיות".
ומה אם בכל זאת יהיה מישהו שיתאהב בך וירצה אותך כמו שאתה?
"קודם שיתאהב, אחר כך נדבר".