הקהילה הגאה, נתפסת, לפחות בעיני עצמה, כאחת ממובילות הדגל של המאבק לשוויון, סובלנות וקבלת האחר בחברה הישראלית. אבל כשבוחנים את הדברים לעומק, מסתבר שהדברים לא כל כך פשוטים כמו שהם נראים ממבט ראשון. למשל, הקהילה הגאה עד היום טרם השכילה לשלב בתוכה באופן מלא בעלי מוגבלויות. רובנו, עם כל הלחימה שלנו בעד ונגד פונדקאות, ונגד הלהט"בופוביה, ובעד נישואין והמון דברים שחשובים לחיים שלנו, כמעט ולא עוצרים לחשוב איך המוסדות שלנו, איך הפעילויות שלנו, מותאמות לבעלי מוגבלויות. וככה יוצא שלהט"בים מתקשים לעיתים להשתלב באופן מלא בקהילה הגאה ונותרים מאחור.
במהלך השבועות האחרונים דיברנו עם שלושה להט"בים בעלי מוגבלויות – מורן סמואל, ספורטאית פרא-אולימפית שבגיל 24 חטפה שבץ בעמוד השדרה ונותרה מרותקת לכיסא גלגלים, דלית אבנון, חירשת מלידה, ושחר מטמון הנמצאת על הציר האוטיסטי, כדי לברר כיצד הקהילה הגאה מקבלת את בעלי המוגבלויות שבה. על פניו, נדמה שעוד יש לנו בקהילה הגאה כברת דרך ארוכה ללכת. לדוגמה, מצעד הגאווה בתל אביב - אחד מסמליה של הקהילה הגאה, לא ממש מותאם לבעלי מוגבלויות; אוטיסטים מתקשים להתמודד עם הרעש במצעד, לא תמיד יש תרגום לשפת הסימנים לחירשים, והמסיבות בסוף נערכו שנים בחוף במקומות שהגישה אליהם קשה לבעלי כיסא גלגלים. גם המרכז הגאה בתל אביב ו'הבית הפתוח' בירושלים לא מונגשים באופן מלא לבעלי מוגבלויות. יש לקוות שלקראת שלל אירועי הגאווה המצפים לנו עוד חודשיים, הלקחים יופקו, והאירועים יותאמו לכלל חברי הקהילה הגאה באשר הם.
מורן סמואל, 33, מרותקת לכסא גלגלים, מתגוררת בתל אביב עם אשתה, לימור גולדברג
"בגיל 15 התחלתי להבין שיש לי חברה בקבוצת כדורסל שהיא קצת חברה טובה מדי, ושאולי זה לא בדיוק נורמלי. בילינו המון זמן יחד ובקיץ בין י' ל-י"א החיבור הזה נהיה יותר ויותר קרוב ואז התנשקנו בפעם הראשונה. זה היה בסוף שנות התשעים לילדה בכרמיאל שלא נחשפה מי יודע מה לנושא וזה פגש אותי בצורה הכי ישירה שיש כי הייתי מאוהבת עד הגג.
"ההתמודדות הראשונה שלי שלא הייתה עם עצמי הייתה עם אמא שלי. אמא שלי הייתה דמות שהייתה מאוד חשובה בחיים שלי, ותמיד הייתי הכי כנה ופתוחה איתה, ולא היו בינינו סודות. ופתאום יש לי איזה סוד מאוד משמעותי, שהוא בעצם סוד בשתי רמות: אני מאוהבת ובא לי לצעוק את זה מגג העולם, וגם אני מאוהבת בבחורה. אז אני ובת הזוג שלי דאז הזמנו אותה לדירה שלה לארוחת ערב. זה היה יום חורפי, ואני ובת הזוג כתבנו לפני זה מכתב משותף כי לא היינו בטוחות אם נמצא את המילים הנכונות או לא. זה היה הכי מביך בעולם, כולם מסתכלות מסביב, ואמא שלי לא מבינה למה היא שם. בסוף הוצאתי את המכתב והבאתי לאמא שלי והדבר הראשון שעשיתי אחר כך היה לרוץ לחדר השינה ולנעול את הדלת מאחוריי. כשאמא שלי סיימה לקרוא את המכתב היא באה ודפקה על הדלת וצעקה לי "מה את חושבת, עשו אותי באצבע? מה נראה לך שאני נולדתי אתמול? ידעתי, והכל בסדר - צאי החוצה".
"בגיל 24 הייתי שחקנית כדורסל במכבי חיפה ומאמנת של קבוצות בנים ובנות, וסטודנטית שנה שנייה לפיזיותרפיה. בוקר אחד התעוררתי וזהו החיים שלי השתנו לגמרי. תוך שעתיים הייתי משותקת מהחזה למטה כתוצאה מכלי דם בחוט השדרה שהתפוצץ באותו בוקר ויצר מצב של שבץ של חוט השדרה. ככה, אאוט אוף דה בלו, בלי שהיו סימנים מוקדמים. ערב לפני זה עוד הייתי באימון של מכבי חיפה. וזהו, ככה ברגע אחד, החיים שלי משתנים, לפחות בהיבטים הפיזיים שלהם.
"כיסא הגלגלים לימד אותי צניעות. את כיסא הגלגלים אני לא יכולה להשאיר בבית. ישר רואים אותו כשפוגשים אותי וזה תמיד מעורר עניין ושאלות. ואז מהמקום הזה הייתי חייבת מהר מאוד להוכיח שמורן היא גם אחד, שתיים ושלוש, עוד לפני שיש לה מוגבלות גופנית. לפחות אצלי, האתגר הזה הוא הרבה יותר קשה מהאתגר שחוויתי עם הנטייה המינית, כי את המוגבלות הפיזית אני לא יכולה להסתיר, ולאנשים יש הרבה פעמים דעות קדומות על בעלי מוגבלויות. ולכן במפגשים הראשונים שלי עם אנשים, המטרה שלי היא לגרום לאנשים להסתכל לי בעיניים - להסתכל עליי מעבר לכיסא הגלגלים או למגבלה. אחר כך, אני מספרת להם גם שאני לסבית ונשואה לאישה, ואז בכלל אני גומרת אותם.
"אני תמיד צוחקת שאם אני ארוץ לכנסת אז יהיה לי כסיא מובטח. אני עונה על כל הקטיגוריות כמעט של מיעוטים: יש לי אמא מרוקאית, אני אישה, אני לסבית ואני נכה.
"אני חושבת שהדרך לשנות עמדות של אנשים, גם לגבי הנטייה המינית וגם לגבי המוגבלויות, זה להביא את עצמך במקסימום. וזה מאפשר לאנשים לראות אותך כאדם ואחר כך לראות את כל מה שיש לך.
"אנחנו כחברה הלכנו והידרדרנו בשנים האחרונות עד כדי המצב של היום שבו המסרים שאנחנו מעבירים לבני נוער זה שאנשים רזים יותר, יפים יותר, צעירים יותר, נחשבים למוכשרים ולטובים יותר. וזה יוצר תפיסה שהתכונות החיצוניות שלך מעידות על מי שאתה באמת. אין ספק שאני לא הבן-אדם השלם לפי התפיסה הזו, בן אדם שעומד על שתי רגליים, עם היכולות הפיזיות המקסימליות, ושאין לי את המראה החיצוני המקובל בתור יפה. אבל האם זה אומר שלא מגיעה לי את אותה ההזדמנות כמו לכל אחד אחר? לא. וזה נכון לגבי כל אחד אחר, כי כולנו שונים. וככל שנצליח להסתכל על אנשים דרך העיניים פנימה, ולא הפוך, אז אנחנו נהיה חברה טובה יותר.
"לקהילה הגאה, כמו לחברה כולה, יש עוד כברת דרך ארוכה ללכת עד שהיא תוכל להגיד על עצמה שהיא נגישה לבעלי מוגבלויות. קחי לדוגמה את המרכז הגאה. לפני שעברנו אני ולימור לרמת אביב, גרנו ליד המרכז הגאה ורצינו ללכת לקופת החולים שבמרכז. אבל, במרכז הגאה אין מעלית ויש רק מדרגות, והמרפאה בקומה השלישית ופשוט אין לי איך להגיע אליה. אז אני באתי ודיברתי עם האנשים שם, ובמרכז הגאה אמרו לי שעיריית תל אביב שהיא זו שנותנת את המבנה לשימוש הקהילה הגאה ולכן היא זו שצריכה להנגיש את המבנה ולא הם. מאז עברו כמה שנים ואף אחד עד היום עדיין לא הרים את הכפפה, לא המרכז הגאה, ולא עיריית תל אביב. הרופא עצמו דווקא היה בסדר והסכים לקבל אותי בקליניקה אחרת שלו. גם המועדונים שבהם נערכות המסיבות של הקהילה הגאה הם לא נגישים כי כמעט תמיד יש כמה מדרגות בכניסה. זה מקומם אותי כמו שמקומם אותי ששאר המקומות בחברה לא מונגשים לנכים, זה לא מקומם אותי יותר כי זו הקהילה הגאה. אבל אין ספק שאנחנו צריכים להתקדם.
"המסר שלי לקהילה הגאה זה כמו שאתה מצפה שיקבלו אותך, ככה תהיה סובלן ומסוגל לקבל אחרים. והדרך הטובה ביותר לעשות את זה, זה לתת הזדמנות לכל אדם באשר הוא אדם. לראות מעבר למראה החיצוני, מעבר לעדה שאתה בא ממנו, מעבר להורים שיש לך, ופשוט להכיר בזה שאנשים הם קודם כל מה שיש להם בפנים. וברגע שנצליח לעשות את זה, כל שאר הדברים, וכל הטייטלים, וכל ההגדרות, וכל מה שיש, הם לא מעניינים. מה שמעניין זה מה שאתה מביא איתך לעולם. וברגע שאתה בן אדם טוב, ומביא דוגמא אישית, וכשאתה מתנהג בצורה הזו אז בעצם אתה יכול גם להשפיע על הסביבה שלך".
דלית אבנון, חרשת מלידה, בת 42, מתגוררת במבשרת ציון
"עבורי, היציאה מהארון הייתה תהליך ארוך. בגיל 20 הבנתי שיש בי משהו אבל בהתחלה התכחשתי לזה. בהמשך קראתי לעצמי ביסקסואלית והמשכתי לצאת עם גברים אך עם השנים, לאט לאט התחלתי לצאת יותר עם נשים. בערך בשנת 2003 סיפרתי להורים שלי והיה להם קשה עם זה בהתחלה והם לא קיבלו את זה וזה הפך לטאבו. בשנת 2009, החלטתי סופית שזהו, אני אוהבת נשים. מה שבעצם עזר לי לצאת סופית מהארון היתה שיחה עם אבא שלי שבה הבנתי שהוא תומך בהחלטות שלי. לשמחתי, בימים אלו הם מקבלים את זה יותר וכבר מדברים על זה בחופשיות.
"ללהט"בים חירשים קשה להיות מעורבים בפעילויות בקהילה, כי הרבה פעמים הפעילויות לא מונגשות. לשבת בכיתה כלשהי ללא תרגום לשפת הסימנים, זה בזבוז זמן מוחלט עבורי וחוויה מאוד מתסכלת. זו אחת הסיבות לכך שאני לא כל כך משתתפת בפעילויות של הקהילה הגאה - אין תרגום לשפת הסימנים בפעילויות השונות. ב-2011 פניתי ל'בית הפתוח' בירושלים וביקשתי שידאגו למתורגמן לשפת הסימנים בזמן הנאומים במצעד הגאווה. ולשמחתי, הם נענו לבקשתי ואף הזמינו אותי לנאום באותו מצעד גאווה. זה היה המצעד גאווה הראשון שהיה מונגש לחירשים והמצעד בתל אביב הצטרף ב-2012. באותו נאום אמרתי:
שמי דלית אבנון ואני חירשת גאה, תרתי משמע. כמו הציבור ההומוסקסואל הכללי, גם חירשים עוברים דיכוי מסוים. עד שחירשים יוצאים מהארון ועד שהם שלמים עם עצמם, התהליך שלהם מאוד דומה לשאר קהילת הומו-לסבי. רק שיש כמה הבדלים מהותיים:
1. זהות כפולה - כלומר, חירש והומוסקסואל.
2. דיכוי כפול ומוכפל - חירש בעולם השומעים מנסה להתקבל ולהשתלב בתור החברה. קיימים מקרים, בהם המשפחות לא מקבלות את ילדיהם חירשים כמו שהם. דיכוי נוסף שהם עוברים זה בעיקר בתקשורת וחוסר נגישות עבור חירשים. בקהילת הומו-לסבי, יש הומוסקסואלים שנרתעים מאנשים עם מוגבלויות וזה כולל חירשים. בעבר היה קשה להומוסקסואל חירש להתקבל בתוך קהילת חירשים בגלל היותו הומוסקסואל. תודה לאל, שבימים האלה, מצבנו הוא הרבה יותר טוב מאשר פעם. בכל זאת, עדיין קיים דיכוי בכל מקום.
3. מאבק כפול ומוכפל - למרות שמצבנו יותר טוב, אנחנו בתור חירשים צריכים להיאבק מול שני דברים עיקרים: קידום זכויות שוויון לחירשים וזכויות שוויון הומוסקסואלים. חירשים נאלצים להילחם בשביל לקבל נגישות גם בתוך קהילת הומו-לסביים כדי שיוכלו להיות חלק מהקהילה, לדוגמא, להשיג תרגום לשפת סימנים. הוא לא תמיד מצטרף באירועים של הקהילה כי אין נגישות.
בשנים קודמות אנחנו, החירשים, צעדנו יחד עם כל שאר אנשים במצעדי גאווה, אבל לא תמיד הרגשנו חלק מהמצעד באופן מלא בגלל חוסר נגישות עבור חירשים....
"למרות ההנגשה של המצעד, כשביקשתי ב-2011 מהבית הפתוח להשתתף בפעילות שבועית, הם טענו שאין להם תקציב כדי לממן לי מתורגמן באופן קבוע לפעילויות. ככה יצא שאם היתה פעילות שממש רציתי להשתתף בה או פעילות שהיתה לי חשיבות, אז הבאתי מתורגמן על חשבוני.
מצד שני, חשוב לי לציין שהבעיות של להט"בים חירשים בתוך הקהילה הגאה דומים לבעיות של חרשים בקהילה השומעת בכלל: חוסר נגישות וחוסר מודעות. כמו בקהילה השומעת בכלל, גם בקהילה הגאה יש הרבה חוסר מודעות ולפעמים שואלים אותי שאלות שהן לא במקום כמו 'את יכולה לנהוג?' לפעמים כשאני פוגשת מישהו או מישהי חדש אז לפעמים יש רתיעה כשמגלים שאני חרשת, ובעיקר יש קושי להבין את 'המבטא' החירש שלי. כשאני נמצאת עם מתורגמן, זה כבר יותר קל מבחינת התקשורת, אבל מה קורה כשהמתורגמן יוצא?
"היו תקופות שהייתי הולכת לפאבים של לסביות ושמה היו לי קשיים נוספים כי שמה יש חושך ורעש. ואז כמעט ואין לי תקשורת עם השומעים. הפתרון שלי היה להביא איתי פנקס ועט והייתי מתכתבת עם מי שהייתי באה איתו.
"אני לא יודעת כמה עוד חירשים גאים יש, אבל יש עוד בוודאות - אני מכירה כמה, ואני בטוחה שיש עוד הרבה רק שהם עוד לא יצאו מהארון. אני חושבת שבגלל החירשות הם נחשפים פחות למידע בנושא ואז מרגישים שהם לבד וקשה להם יותר לצאת מהארון. מה שכן, קהילת חירשים יותר פתוחה ומקבלת להט"בים מאשר פעם. מאז שיצאתי מארון, לא הרגשתי שנידו אותי בגלל שאני לסבית".
"הייתי שמחה אם כל אירועי ומוסדות הקהילה הגאה יונגשו לבעלי מוגבלויות. כמו שלהט"בים מאמינים בשיוויון ובזכויות, ככה חשוב שיהיה שוויון וזכויות גם בתוך הקהילה. לא מספיק להילחם רק מול ממשלה או מול מוסדות אחרים, אלא זה מתחיל בתוכנו".
שחר מטמון, מאובחנת כבעלת ASD-NOS, בת 20, מתגוררת במבשרת ציון
"בערך בגיל 11, אמא שלי שמה לב שקשה לי כי כל הזמן היו מציקים לי והייתי בדיכאון. ואז היא לקחה אותי לאבחון ואחריו שלחו אותי לכיתת תקשורת שעזרה לי מאוד והתחלתי לצאת מהדיכאון, למרות שנלחמתי בדיכאון הרבה זמן - שבע שנים.
"היציאה שלי מהארון אף פעם לא באמת קרתה. כלומר, הבנתי על עצמי שאני כזו, ואז התחלתי לדבר עם אנשים מסביבי ולשתף אותם. אף פעם לא הייתה לי תחושה שאסור לי לספר או שאם אספר ינדו אותי, אף פעם לא חשבתי שלמישהו מהמשפחה או החברים שלי שתהיה להם בעיה עם זה. סיפרתי לאמא שלי והיא סיפרה לאבא שלי. לאמא שלי יש שאלות אבל היא מקבלת ותומכת בי כמו שאני.
"רוב האנשים בעולם פשוט לא מבינים או יודעים מה זה אוטיזם. ואז כשיש בעיות או התנהגויות מוזרות, או כשיש רגישויות ודברים שצריך להתחשב בהם, אז או שהם לא מודעים לזה או שהם חושבים שאנחנו סתם מפונקים או משהו כזה.
"באוגוסט הקודם הצטרפתי בפעם הראשונה ל'בית הפתוח' וממש כיף שם. אני משתתפת באופן קבוע בקבוצת הצעירים והולכת לפעילויות פעם בשבוע. בבית הפתוח אני מרגישה שמאוד סובלנים ומקבלים אנשים איך שהם, ואני לא מכירה שם צורך להתנהג בדיוק לפי הקודים החברתיים המקובלים, אלא יכולה להתנהג שם בדיוק איך שאני. גם יש בקבוצה שלי עוד כמה שהם גם על הספקטרום האוטיסטי אז אני לא לבד שם. לפני חודשיים-שלושה אני ועוד מישהו ביקשנו ונתנו לנו בקבוצה להעביר פעולה על אוטיזם והסברנו להם מה זה.
"עליי לא כל כך רואים לא את האוטיזם ולא את הלהט"ביות, אז כשאני מספרת לאנשים, הם בשוק ומופתעים. מה, את לא נראית ככה, ומה את חכמה, ואת יכולה לדבר, ואיך זה מתבטא האוטיזם שלך? אני תמיד בכל מקום מספרת מיד את שני הדברים האלה. גם בבית הפתוח כששאלו על דברים חשובים בחיים שלי, אז ישר סיפרתי על האוטיזם. וגם אני מתפרצת הרבה, ואני יכולה לדבר בלי הפסקה, אז חשוב לי להגיד על עצמי ולספר.
"יש כל מיני אנשים שאני מכירה בקהילה הגאה ויודעת שהם אוטיסטים אבל הם בוחרים שלא לצאת מהארון בקהילה הגאה כאוטיסטים בגלל שהם פוחדים מתגובות או משהו כזה. יש מעט אנשים אוטיסטים שיכולים להחביא את האוטיזם שלהם. רוב האוטיסטים לא יכולים להחביא את עצמם. על הרבה אוטיסטים רואים מאיך שהם מתנהגים, מאיך שהם מדברים, מאיך שהם נראים, אז גם אם הם לא יודעים או לא אובחנו עדיין, אז כבר מתייגים אותם כשונים. זה קשה להיות אוטיסט, כי אנשים מיד חושבים על הסטריאוטיפים שהם מכירים ומניחים אותם עלייך.
"הייתי רוצה שבקהילה הגאה תהיה יותר מודעות והתחשבות בקשיים של להט"בים אוטיסטים. נניח מבחינת רעש. זה מה שאישית הכי מפריע לי באירועים של הקהילה הגאה, אבל בכלל, לחשוב יותר על מה יכול להפריע לבעלי מוגבלויות שונות ואיך אפשר לתקן את זה. הרבה פעמים לא חושבים על הדברים האלה, אבל המוסדות של הקהילה הגאה לא תמיד מותאמים לבעלי מגובלויות. למשל, הבית הפתוח לא מונגש לאנשים בכסא גלגלים. אומנם יש מעלית אבל היא קטנה מדי. לפני כמה זמן הבאנו לפעילות ב'בית הפתוח' את האמא של המדריכה שלנו, שגם היא בכסא גלגלים, וחשבנו, יש מעלית, הכל בסדר. ויש לה את הכסא גלגלים המשוכלל החשמלי שהוא עצום והוא פשוט לא נכנס למעלית. ואז הבאנו לה כסא גלגלים פשוט וקטן - וגם הוא לא נכנס למעלית. בסוף כולנו ישבנו מסביבה על הרצפה בכניסה בקומה הראשונה וככה עשינו את הפעילות איתה".