>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
היא הייתה לנציגה הנשית בוועד האגודה מראשיתו. היא הקימה את חוג הנשים באגודה ואחר כך גם דאגה לפרקו, התנדבה בארגונים שונים, ביניהם "אל"ף"- ארגון לסבי פמיניסטי שמפגשיו הראשונים התקיימו בסלון ביתה ורשימת הפעילויות עוד ארוכה מאוד. בעוד היא נחה על אמריקנו עם חלב רותח בצד ודיאט ספרייט, היא מספרת על היסטוריה נשית מאלפת ומביעה את אכזבתה מן הפעילות הנשית בקהילה היום. יכול להיות שנשות הקהילה הן פאסיביות? בכייניות? ואולי באופן כללי מה שמעניין את חברי הקהילה היום זה רק 'פאן, פאן, פאן?'".
"כבר בגיל 12 ידעתי מי אני"
כבר כשהייתה בת 12 ידעה קליין מי היא רק לא ידעה לתת לזה שם. 3 שנים אחרי, בקיוסק ברחוב שיינקין פינת רוטשילד, אליו הייתה מגיעה לקנות גלידה, היא הבחינה בספר- "לסביות בת זמננו" ועליו תמונה של אישה חשופת שדיים הצובטת את פטמתה של האישה לצדה. היא נשמה לרווחה.
"ידעתי שזו אני, אני יודעת איך קוראים לזה עכשיו", היא מספרת. " זה היה נורא קשה". באותן השנים גם לגדול במדינת תל-אביב לא היה קל. "הייתי לבד והבנתי שכנראה אני לא היחידה בעולם. הרגשתי שזה טבעי ושאני בסדר אבל את תמיד מחפשת נקודת אחיזה כדי להוכיח לעצמך שאת לא לבד".
קליין המשיכה להרגיש לבד גם אחרי טיפול של 5 שנים במסגרת המחלקה לייעוץ לנוער של עיריית תל-אביב, שנגמר ביציאה מהארון ובמפח נפש נוכח תגובתה העוינת של המטפלת. בגיל 21.5 היא עזבה את הטיפול ונותרה לבדה. "אמרתי לעצמי שאני לא יודעת מה היא חושבת והדתיים חושבים והחוק ובני האדם, אני יודעת שמה שאני מרגישה זה אמיתי וזה נכון וזהו".
החיים אחר-כך היו קשים. "יצאתי ככה לעולם, הייתי לבד ולא היה לי עם מי לדבר. ידעתי שלבנים יש את גן העצמאות וקנאתי בהם כי הם יכלו ללכת ולפגוש שם אחד את השני. אבל לא ידעתי איפה אני אפגוש לסביות?".
אולי בחורשות של הירקון?
"כן. בגיל 17 כשהייתי בצופים מישהו צחק על לסביות ואמר שהן מסתובבות בחורשות של הירקון. מאז כל יום במשך חצי שנה לקחתי את האופניים והסתובבתי שם שעות עד החושך וכמובן לא מצאתי שם אף לסבית. זה כמו ללכת באיזה מדבר ישימון ואין לך כלום, אין עם מי לדבר".
בחודש יולי 1975 הוקמה אגודת הלהט"ב. קליין הייתה בחופשה בחו"ל. כשחזרה, היא שמעה על הבשורה אך התקשתה למצוא את החברים. פרסומת קטנה במדור החוגים ב"ידיעות אחרונות" הסגירה את כתובת האגודה. קליין שלחה מכתב וכך הכול התחיל.
זיוה אילות, שהייתה האישה היחידה בין חברי הוועד המייסד של העמותה, הייתה גם הלסבית הראשונה שקליין פגשה. "נורא שמחתי. פתאום אוויר, אני לא לבד. זיוה הביאה את בת הזוג שלה וכבר היינו 3 ואחרי זה 7 ו-11 ו-17 והייתי כל כך שמחה. סוף, סוף יש חמצן. אני נושמת, העולם נפתח, יש אור. אני לא לבד, אחרי כל השנים האלה שהכול כאב בפנים", היא אומרת בהתרגשות, כאילו זה היה אתמול.
הפגנות עושים בני אדם – לא בניינים
לא עבר הרבה זמן ואילות עזבה את האגודה. קליין נשארה חברת הוועד היחידה. יחד עם נשים נוספות היא הקימה את חוג הנשים באגודה שטפח וגדל ל-130 נשים לערך. כולל נציגויות בירושלים, חיפה ואפילו נציגות קטנה באילת. כסטודנטית לתואר ראשון בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה קליין הגיעה למסקנה כי לקבוצת הנשים חסרה אידיאולוגיה וכי האידיאולוגיה המתאימה ביותר היא האידיאולוגיה הפמיניסטית. בשנת 1977 הלכו הנשים לאירוע של התנועה הפמיניסטית בגלריית נווה בבן יהודה ומשם אומרת קליין "ההיסטוריה החלה להשתנות".
את חושבת שההיסטוריה של נשות הקהילה מסופרת ומדוברת?
"דווקא אין לי טענות. אני חושבת שצריך לעשות את זה כדי לקבל פרופורציה ולראות מה היה ולדעת שהדברים לא באו כמובן מאליו. אני, כמי שעברה את כל השנים האלה יכולה להעלות מספר מסקנות כמו למשל זה שהשינויים באים בגלים ולפעמים יש קצת רגרסיה. יש לנו הישגים וצריך לשמור עליהם. אנשים לא תמיד מבינים שכדי להגיע לזה היה צריך לעבוד קשה".
יש הידרדרות במודעות הפוליטית?
"זה לא הידרדרות, היא לא קיימת. הידרדרות זה פעם היה טוב וירד. אין".
אין מודעות פוליטית בכלל?
"זה לא שאין לגמרי. יש, אבל מעט מדי. לדעתי היה הרבה יותר טוב אילו היה יותר. יש את הבית הגאה ואני מאוד שמחה שיש אותו אבל אנשים לא תמיד מבינים שהבית הגאה כמו שאני אגדיר אותו זה מתנ"ס ומתנ"ס זה אבנים שמודבקות יחד ושייכות עם הקרקע לעירייה. כמו שנתנו לנו, יום אחד יכולים לקחת- זה לא שלנו. שלנו זה המרתף בנחמני 28", אומרת קליין. "אבנים ששייכות לעירייה לא יעשו לובינג בכנסת ולא ילכו לדבר ולעשות הפגנות. הפגנות עושות תנועות, בני-אדם- לא בניין".
קהילת הלהט"ב זקוקה לבניין אנושי, מתכוונת קליין לומר, לתכולה ולא לחוץ. לאגודה חזקה ונוכחת ולפעילות פוליטית אמיתית לצד הרצאות בפסיכולוגיה, הצגות ומסיבות.
בשנת 1976 ישבה האגודה בדירת חדר ברחוב בן יהודה 97. שם גם היו נערכות המסיבות. "ההומואים אז היו נורא 'ארוניים' ונורא חרדים לדימוי", מספרת קליין. "הם פחדו שיכתבו 'גם הומואים וגם אלכוהול' ואנחנו לא ראינו איך אפשר לקיים מסיבה בלי בירה ונוצר ויכוח".
ב-17 בנובמבר 1977 קיימו הנשים פגישה וביוזמתה של קליין החליטו לעזוב את האגודה. "היו לכך שתי סיבות", היא מסבירה. "הקטנה והבנאלית והלא מורכבת הייתה להעניש אותם, על הבירה ועל זה שיש נציגה אחת בלבד של נשים, אני, ועל כמה הערות שוביניסטיות מעצבנות. הסיבה האמיתית הייתה שבמשך 11 חודשים למדנו פמיניזם מהו והחלטנו שאנחנו הולכות לעשות את זה לבד בלי גברים. אנחנו רוצות שוויון ואנחנו רוצות לבד- לא צריכות אותם".
אז הקימו הנשים החזקות את אל"ף- ארגון לסבי פמיניסטי וזה החזיק מעמד משהו כמו שנתיים וחצי. "הפגישות התקיימו אצל קליין בסלון. היה נורא כיף. מרשה פרידמן העבירה לנו קורס בתולדות המטריארכיה ואחרי הקורס היינו יושבות ומדברות והיינו עושות מסיבה ולא היה לי לא יום ולא לילה. בלגן אחד גדול. לכמה נשים היו את המפתחות והייתי חוזרת הביתה ולא ידעתי אם יהיה אוכל במקרר או לא יהיה, אם יהיה בלגן. היה קשה, נאנחת קליין.
עמדה מול הצ'חצ'חים בגבורה
במקביל לפעילותו של "אל"ף", הוקם בשנת 1979 הקולקטיב- "צאנה וראינה" אליו הצטרפו תחילה נשים לסביות שהתרחקו מן התנועה הפמיניסטית ונשים סטרייטיות, שמאלניות קיצוניות, שגם הן לא מצאו עצמן בתנועה הפמיניסטית, אליה השתייכו נשים שהגדירו עצמן כפרו ציוניות.
הנשים עשו מסיבות ואספות וקיימו אירועים רבים. "זה היה מקום מאוד חי ומאוד תוסס. הקטע של 'צאנה וראינה' היה שאנחנו חושבות לבד, ממנות הכול מכספנו ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצות ונגיד מה שאנחנו רוצות וזה היה מאוד מהותי בשבילנו".
בקיץ 1979 התקיים הכנס הבינלאומי הרביעי של הומואים ולסביות יהודים. הכנס שאמור היה להתקיים בבית ההארחה בקיבוץ "מעלה החמישה" התבטל בעקבות איומים של אנשי דת שביקשו לבטל את תעודת הכשרות במקום, הכנס נדד ואחרי סאגה ארוכה התקיים לבסוף במסווה של כנס לסוכני נסיעות.
"הבנים לא תכננו לעשות הפגנה. הם היו חננות", טוענת קליין. "שלוש פעמים הייתה סכנה שלא יהיה כנס, זה פורסם בעיתון, הכריחו אותנו להסתתר. יו"ר האגודה היה אז סיון מלכיאור ואנחנו באנו ואמרנו בוא נעשה הפגנה". ההפגנה נערכה במהלך הכנס, ביום שישי בצהריים בכיכר מלכי ישראל. "הלכנו במעגל והבנים הלכו עם כולם, נשים סטרייטיות מהתנועה הפמיניסטית הגיעו כדי לתמוך ועמדו איתנו יחד עם כל הצ'חצ'חים שהגיעו לאיים ולדבר אלינו בשפה מאוד לא נעימה, במיוחד אל הלסביות", מספרת קליין.
אך למרות שיש הזוכרים את קליין כמי שנתנה אז ראיון היסטורי בטלוויזיה, הדברים לא אירעו בדיוק כך. קליין אומנם הופיעה בטלוויזיה כחלק ממשתתפות ההפגנה, אך לא דיברה. עם זאת, החשיפה לא הייתה קלה. "אמא שלי התעצבנה. היא חששה שהשכנים ידעו ודודה שלי תדע והייתה בעיה אבל זה היה אירוע מאוד מכונן מבחינת הקהילה".
צריכים להתאחד מול האויבים מבחוץ
בעוד נשות הקהילה יצאו להפגין והקימו ארגונים וקבוצות בשנות ה-70 ושנות ה-80, הבעיה שלנו היום, אומרת קליין, היא שאנחנו פסיביות. "זה הדור הזה של הנשים- הן לא מבינות, הבית הגאה בשבילן זה בית קפה. זה לא כולן, אבל אני לא רואה מספיק פעילות ונראות ואני מקווה שזה ישתנה ושכן יראו יותר", אומרת קליין. "אם הנשים תהיינה מאוחדות וחזקות, בין אם זה פדרציה של ארגונים או ארגון אחד גדול, בתוך האגודה או מחוץ לאגודה, כך או כך אם הן תהיינה גדולות ומגובשות אז בהחלט ישימו לב אליהן".
אז זו רק התבכיינות של נשים?
"חלק צודק וחלק לא. לפעמים אנחנו מבזבזות הרבה אנרגיה בסוג הזה של ההתבכיינות של 'לקחו לי ועשו לי והם לא בסדר ולהם יש זה ולנו אין זה', אז נקים ונביא ונעבוד יותר קשה ונרוויח ואנחנו גם נמשיך להלחם על הדימוי שלנו כנשים. נשים עדיין, למרות המהפכה הפמיניסטית, לא למדו לקחת אחריות ומאוד מקומם אותי שנשים אומרות 'מגיע לי' ולא תמיד מבינות ששוויון זכויות זה גם שוויון חובות".
קליין מציינת, כי ריבים בתוך הקהילה בסופו של דבר רק מזיקים לנו, לכולנו. "אני לא רוצה להילחם באנשים בתוך הקהילה כי הם לא האויב שלי. ההומואים הם לא האויב שלי, האויב שלנו הוא בחוץ: זה בניזרי וזה ש"ס, אלי ישי והרב עובדיה והחרדים והימין הקיצוני, אלה האויבים שלנו, ההומואים הם לא האויבים שלנו", היא מדגישה.
לאחר ההפגנה ב-79 קמה קבוצה קטנה בשם "נעימים ונעימות" שהביאה לפיוס בין ההומואים ללסביות. בתחילת שנות ה-80 חזרו חלק מן הנשים לאגודה ביניהן חנה קליין. "מאז היה שקט", טוענת קליין. "לא כל כך חשתי באפליה. הייתי בוועדת תרבות באגודה מספר שנים והיינו עושים פעילויות משותפות והיה בסדר. הם הפנימו שיש פמיניזם בעולם ושלנו הנשים יש אג'נדה פמיניסטית ושהם גברים והם צריכים קצת להירגע".
בשנת 1986 חיה שלום הקימה את "קל"ף"- קהילה לסבית פמיניסטית. קליין הצטרפה מיד כחברה והייתה למנהלת החשבונות בארגון ולאחר מכן מונתה לגזברית. "את מבינה שאני שכחתי את התפקיד הזה?", היא שואלת אותי, נדהמת מעצמה.
רוצה מצעדים של זקנים
רק אחרי שהציצה בדפים שהכינה לקראת הריאיון. אולי זה הגיל ואולי אחרי שעשתה כל כך הרבה גם תפקיד חשוב כגזברות בארגון משמעותי כ"קל"ף" יכול להישכח. בשנת 1996 קליין התנדבה במטה של מיכל עדן שהתמודדה על מקום ברשימה של מפלגת מרצ. "הלכנו למועדונים, למסיבות של הבנים וחלקנו ברוז'ורים. עשינו טלפונים ימים ולילות. היינו צריכים לגייס מתפקדים ואז להזכיר למתפקדים להגיע להצביע בבחירות".
עדן כידוע נחברה בשנת 1998 במקום השני ברשימת מרצ למועצת עיריית תל אביב-יפו ועשתה היסטוריה לאחר שבבחירות המוניציפאליות נבחרה לחברת מועצת העיר. קליין המשיכה ללוות אותה עד שנת 2000, כשכבר ישבה במועצה.
לאן את חושבת שהקהילה הולכת היום?
"וואו, אני לא יודעת", היא עונה, "אבל נורא הייתי רוצה שאנשים בקהילה יהיו חברים בארגונים של הקהילה. זה מאוד חשוב שיש ארגון עם חברים הומואים ולסביות כי זה מה שנספר. זה חשוב ללובינג בכנסת ולתקציבים וזה גם חשוב מבחינת בני-האדם עצמם שיש להם איזה מעורבות, אבל זה לא ככה. תראי, למצעד הגאווה בכל זאת באים המון אנשים".
היית במצעד?
"בליבי אני במצעד. לא הייתי במצעד האחרון ואני גם לא אלך יותר למצעדים. אני רוצה שיהיו מצעדים בחורף ובחושך ושהם יהיו יותר קצרים. שלא תכאב לי הברך, שיהיו מצעדים של זקנים בני 61 ומעלה".