>> לקבוצה של mako גאווה בפייסבוק כבר הצטרפתם?
עשור סוער עבר על ירושלים הגאה: פיגוע דקירה ב-2005, מדינה שלמה שניסתה למחוק אותנו מהמרחב הציבורי ב-2006 וניצחון סוחף ב-2007 – המצעד הפך לעובדה קיימת. בית המשפט העליון קבע באופן סופי ומוחלט כי על מצעד הגאווה והסובלנות להיות חלק מהנוף הציבורי בירושלים.
מצעד הגאווה והסובלנות שינה את חיי, כפי ששינה חיים של רבים בקהילת הלהט"ב בישראל. בזכות מצעד הגאווה והסובלנות יצאתי מהארון, למדתי ערכים של אהבה, של פלורליזם, של איפוק עוצמתי.
"לראשונה בהיסטוריה – לא הכירו בנו כחריגים"
רגע חביב שזכור לי מהעשור האחרון, היה בשנת 2007. רגע לפני המצעד, כשהבין שלא יוכל למנוע אותו, הגיש איש הימין הקיצוני הכהניסט איתמר בן-גביר עתירה לבג"ץ נגד קיום העצרת בתום המצעד. הסיבה: שביתת הכבאים. ללא נוכחות של כבאית, לא ניתן לקבל רישיון עסק, הנחוץ לקיום העצרת.
בבית הפתוח פנו לקק"ל, שגם להם יש כבאית, אך נענו בשלילה. הם לא חייבים, זכותם. בשלב זה ניסינו, בין השאר בעזרתה של ח"כ שלי יחימוביץ', לקבל את אישורה של ועדת החריגים בהסתדרות, שתאשר לשלוח כבאית.
בן-גביר, אגב, כמו ילד קטן, שרק שנה קודם לכן אמר שההישג הכי חשוב שלו היה מניעת המצעד ברחובותיה של ירושלים, התראיין הפעם לתקשורת ואמר: "העיקר שהרסנו להם את המסיבה". וואו, יצאת גדול.
אחרי שנזכרתי בכך, עלה בי הרעיון: לפנות לארבעה מיושבי הראש והמנכ"לים של הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות, ולבקש מהם להיזכר ברגע אחד בעשור. רגע שמח, רגע מצחיק, רגע עצוב, רגע מרגש. איזשהו רגע שמהדהד בזיכרון מהעשור החולף
נועה סתת: אני אהיה שם כדי לראות את אדם עומד בראש המסלול
הרגע המשמעותי בשבילי היה במצעד של 2005. אחרי חודשים ארוכים של הסתה מצד ראש העיר דאז, אורי לופוליאנסקי ומאבקים משפטיים מוצלחים, הגענו ליום המצעד, שהיה הגדול ביותר עד אז. מספר המשתתפים והאנרגיה החיובית היו מעל לכל הציפיות.
החלטנו להמשיך במצעד לאחר פינוי הפצועים לבתי החולים. במהלך האירוע בגן הפעמון קיבלנו הודעה מאדם רוסו מחדר המיון, שביקש שנמשיך לצעוד, ואמר כי הוא מתכונן לצעוד בראש המצעד בשנה הבאה.
כשקראתי את ההודעה של אדם בפני הקהילה מעל הבמה של המצעד, הרגשתי את העוצמה והנחישות של הקהילה בירושלים. את המחויבות שלנו למאבק על הזכויות שלנו, מבלי להירתע מהאלימות.
בכל המאבקים על המצעד מאז 2005 זכרתי שהבטחנו לאדם שהוא יצעד בראש המצעד ושיש לנו מחויבות מוסרית לאפשר לו להשלים את המסלול. השבוע, אחרי שבע שנים, אנחנו חוזרים לראשונה למסלול שבו הייתה הדקירה. ואני אהיה שם כדי לראות את אדם צועד עד לגן הפעמון ולחגוג את הנחישות וההצלחות של הקהילה הגאה בירושלים.
אלינור סידי: בעלות הברית הסטרייטיות מהוות נדבך משמעותי בחיי
ב-2002, עת צעד המצעד הראשון בירושלים, הייתי סטודנטית צעירה בעיר. בדיוק עשיתי צעדים ראשונים אל מחוץ לארון. לא ממש הכרתי אף אחד בעיר, לא ביקרתי מעולם בבית הפתוח ובטח שלא ממש הכרתי אף אחד להטבא"ק. אני זוכרת שממש רציתי לבוא למצעד, אבל לא הכרתי אף אחד אז לא היה לי עם מי לצעוד.
זה היה מצעד היסטורי מבחינתי, הראשון שלי אי פעם והראשון בתולדות ירושלים. במצעד של השנה לאחר מכן, ב-2003, כבר הייתי מעורבת מעל הראש בעשייה. במהלך השנה שחלפה, הצטרפתי לעשירון האחר, תא הסטודנטים הגאה של האוניברסיטה העברית, הייתי חלק מוועדת מתנדבים בבית הפתוח ותרמתי תרומה למראה המצעד.
יש שני דברים שלקחתי איתי הלאה מהסיפור הזה. ראשית, להכיר ולהוקיר תודה נצחית לבעלי הברית שלנו, לסטרייטים שבחיינו: אמהות, אבות, חברים לספסל הלימודים ועמיתות לעבודה. הן כולן מהוות נדבך משמעותי בחיים שלנו. בעלות הברית שלנו יהיו שם עבורנו כשנלך לאיבוד וכשנהיה בודדים ולא נכיר אף אחד.
הדבר השני שלקחתי איתי הוא שהמצעד יכול לספק הזדמנות מדהימה לאנשים להצטרף לעשייה ולתרום. יש במצעד מימד מגבש, שאין במקומות אחרים, וסביבו אפשר לבנות קהילה אקטיביסטית חיה ונמרצת.
איתן שכטמן: בלי להתכוון, יצאתי מהארון בפני סבתא שלי
יום לפני מצעד הגאווה והסובלנות ב-2008 ביקרתי אצל סבתא שלי, שהייתה אז בת 88, ועדיין לא ידעה שאני הומו. ביקור אצלה הוא לא דבר חריג. אני עושה את זה כל שבוע, עד עצם היום הזה.
אבל בביקור הזה, איכשהו, השתרבב לי משפט לגבי זה שאני הולך למצעד, "כדי לתמוך". ברור היה לי שגם סטרייטים מגיעים לתמוך, אז לא חשבתי שזה ידליק אצלה נורה אדומה, ואכן נראה שהיא לא יותר מדי נרגשת.
מאז חלפו ארבע שנים. סבתא שלי כבר אוטוטו בת 92, ומלבד זה שהיא עדיין חוששת ש"כל בית הכרם יידעו", אין לה בעיה איתי ועם בעלי – והיא אף השתתפה בחתונתנו והתרגשה מאוד.
יונתן גר: נמשיך לחלוק עם עירנו ועם העולם מסר של קבלת האחר
מצעד הגאווה והסובלנות בירושלים צועד מזה עשור בשלוש ערים במקביל: בעיר הקודש, בעיר הבירה, ובעיר בה גרה הקהילה הגאה הירושלמית.
אני צועד בירושלים כי עוד יש מי שחושב שאסור לי, שזה לא מתחשב מצידי, שזה חילול הקודש להיות מי שאני ולאהוב את האיש שאני אוהב בעיר בה גדלתי, בעיר אליה אני מתפלל ואליה שולח נציגים בבחירות.
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם – תשעה נטלה ירושלים. ובמהלך מצעד הגאווה הם זוהרים במלוא הדרם. מי יתן וגם השנה ובכל שנה שתבוא נמשיך לצעוד באומץ, בנחישות ובגאווה, ונמשיך לחלוק עם עירנו ועם העולם מסר של קבלת כל אחר באשר הוא אחר.
>> הירושלמים הלוהטים: כי איכות היא לא מילה גסה