>> עשיתם לנו לייק בקבוצת הפייסבוק?
זה היה חד. בפעם הראשונה הרגשתי שהבועה שלי מתנפצת. במונית, בדרך לשדה, בלי שום מחשבה, זרמו להן המילים אל תוך הסטטוס בפייסבוק. דיברתי על שירותי הצבאי, על הבית הזה שאני כל כך מאמין וגאה בו, על הארץ שאני כל כך אוהב, על הגאווה שלי. וזה מה שכתבתי בפייסבוק:
"ח״כ אריאל, שירתתי בצנחנים שלוש שנים מלאות! עם הכומתה האדומה, הנעליים האדומות והירכית. מצאתי את עצמי דורך בכל פינה בארץ ומחוצה לה, גאה בעצמי, על הנתינה, אהבת הארץ שלי, ההקרבה היום יומית במחסום בשכם, טול כרם, הר דב, חברון, לבנון. ח"כ אריאל, אני עוד משרת במילואים, ואתה יודע משהו? אני גם אוהב בנים... אז זה לא משנה מה תגיד, אין מה להתייחס אליך, איש חשוך. אנחנו נמשיך להתגייס, ולתרום, ובעיקר להניף גבוה גבוה את הדגל שלנו, הצבעוני והשמח- בכל מקום שבו נדרוך!"
>> קרבי זה הכי – ראיון עם לוחם הומו מחוץ לארון
התייחסתי לדבריו של ח"כ אורי אריאל. ציינתי שהאמירות הללו, שבעיניי כל כך אטומות ופוגעות לא יעצרו אותנו מלהמשיך. להמשיך לתרום ולהתגייס, ובעיקר להניף את הדגל שלנו גבוה. הוספתי גם תמונה מהשירות הצבאי. וכן, כמו כל סטטוס שאתה כותב בפייסבוק אתה מצפה ללייקים שיבואו מחבריך הקרובים. אבל הפעם זה צבר תאוצה היסטרית ובערב כשנחתתי חזרה בארץ, לא האמנתי.
כשהתגייסתי לצבא, היה בי החשש הזה. ידעתי שאני הולך ליחידה קרבית ושהיותי הומו יכול להוות בעיה. בעיקר בגלל ה"לבד". חששתי שחבריי יגלו והסתרתי את עצמי טוב טוב.
>> ברק סירב להגן על החיילים ההומואים – נתניהו בתגובה לקונית
היציאה מהארון: תגובות החברים ליחידה היו מרגשות עד דמעות
בצנחנים הייתה אווירה מאד מצ'ואיסטית. כיאה ליחידה קרבית, השיחות בזמנים המתים היו בעיקר על בנות, על כדורגל ועל כל מיני דברים כאלה שלא הבנתי בהם דבר. אכן הרגשתי לבד. תמיד רציתי שיבוא הרגע ובו אוכל לספר על מי שאני באמת.
>> באנגלית מותר להתגאות בחיילים ההומואים: הפייסבוק והפינקוושינג
ואז, לקראת סוף השירות התחלתי לפתוח את זה. הרגשתי שאני לא מסוגל יותר. בהתחלה זה היה לבנות היחידה. לספר לבחורה זה יותר קל. רוב ההומואים מתחילים משם. קיבלתי מיליון חיזוקים.
אבל לאט לאט כשהתחלתי לספר לחבריי הקרובים, אלה שיום יום ישנתי איתם באותו אוהל או חדר או באיזה שיח בשטח, אלה שיום יום התקלחתי לצדם, אלה שבילו איתי שביעית מהחיים, התגובות היו כל כך מפתיעות שלא יכולתי לעצור את דמעות ההתרגשות.
"איך לא סיפרת קודם?!", "למה רק עכשיו?!", "בטח יש לך מלא ידידות, יכולת לסדר לי אחת!". הבנתי יותר מתמיד כמה נטייתי המינית לא הייתה אישיו בכלל. אפילו במקום הזה, הכל כך סרייטי. אז נכון, היה לי קשה, אבל שרדתי. היה לי קשה, אבל נתתי את כל כולי. היה לי קשה, אבל הייתי מוכן להקריב את חיי, למען המולדת, למען הבית.
>> אהוד ברק, קח דוגמה: שר ההגנה האמריקני מברך את חייליו ההומואים
בואו נאפשר לכל מי שמחוץ למדינת תל אביב להגיד להורים: "אני הומו"
אף פעם לא הייתי פעיל. אף פעם לא הנפתי דגל ואירגנתי הפגנה, אף פעם לא נתתי לעצמי מקום להתבטא ולהגיד את דעותיי ואת האני מאמין שלי, אפילו בפני חבריי הטובים ביותר. סוג של אופי. לא שאני סגור, פשוט אף פעם לא היה בי הצורך. עד אותו הרגע בשעה 2:45 של שלשום. זה היה חזק ממני, הרגשתי שאני חייב להביע את דעתי, ואני בטוח שיש עוד כמוני. אז בואו נתעורר. הגיע הזמן.
>> "קודם זכויות – אחר כך יחסי ציבור"
הדברים המכעיסים שנאמרו על ידי חברי הכנסת הם דברי הסתה ישירה. הפחד הוא שאלה שחיים מחוץ לבועה התל אביבית שלנו פשוט יאמינו לזה. מה הם מבינים? הרי יבוא חבר כנסת, יגיד משהו – וזה נראה כה לגיטימי.
חברים, הגיע הזמן לעמוד מול הכנסת שלנו, מול אלה שמוליכים אותנו לבור ללא תחתית – ולגרש את החושך! בואו נתחיל ברוטשילד-נחמני ביום שבת ונמשיך ביום שני בירושלים, נגד ולדימיר פוטין והחשיכה שהוא מטיל על רוסיה.
בואו נעמוד איתנים על החופש שלנו להיות מי שאנחנו. בואו ניתן לאלה שלא חיים במדינת תל אביב לקום מול הוריהם וחברייהם, ולהגיד: "אני הומו", ושזה לא ירגיש כה שונה.
>> אנסטסיה מיכאלי: נשים שעוברות הפלה הופכות ללסביות
כדבר המשורר: "כולנו נפלאים – אז מתי הפכנו כה מפוחדים?"
מדובר באחריות של כולנו. כולנו כחברה, כתרבות, כבני אדם. בואו לקחת חלק במאבק על מדינה חופשית ומתוקנת. בואו נוכיח להם שהם טועים. אין זו הפגנה של הקהילה בלבד. זוהי אחריות חברתית.
ברוח הדברים אני רוצה להקדיש לכם שיר (תודה, דייב) ובו שורה שמוציאה לי את המילים מהפה:
"כולנו נפלאים, אנשים נפלאים/ אז מתי הפכנו כה מפוחדים?/ כעת אנו סופסוף מוצאים את קולותינו/ אז קחו סיכוי, בואו עיזרו לי לשיר את זה...".
>> ח"כ מוץ מטלון יוצא נגד דבריה של חברת סיעתו מיכאלי