ב-31 במרץ 2009, האקטיביסטית הטרנסית רייצ'ל קרנדל מארה"ב, החליטה ליזום יום חג טרנסג'נדרי, מתוך ההבנה שעל לוח השנה הלהט"בי לא קיימים תאריכים שמקדשים את החיים הטרנסים (אלא רק יום הזיכרון הטרנסג'נדרי המוקדש לזכר טרנסים שנרצחו בשל נטייתם).
השנה מציינים בארגון הנוער הגאה (איגי) את יום הנראות הטרנסג'נדרי בקמפיין חדש שחוגג את הנראות של מי שעומד מולנו. אבל מה מרגישים/ות החניכים/ות והמדריכים/ות הטרנסים/ות ביום יום? החלטנו לשאול אותם:
מתי פעם ראשונה הרגשת שונה?
"נראה לי שבכיתה ב'", מספר ב', חניך באיגי. "כל הבנות היו נשיות ויפות והיו בקבוצה אחת ואני התעניינתי במתמטיקה ומדעים". גם אדם, חניך אחר, הרגיש כך עוד בבית הספר היסודי. "כשחושבים על זה בדיעבד, מכיתה ד' התחלתי להרגיש יותר בן מבת, אבל גם אני וגם כולם היו בטוחים שזה שלב טומבוי כזה, 6 שנים מאוחר יותר התברר שלא כל כך", הוא מספר.
יהלי, חניך בארגון, מספר שבגיל 10 הוא אמר לאמא שלו, שמתאים לו להיות לסבית כי הוא יותר 'גברי' מרוב הבנות. "מאז ועד גיל 12.5 בערך הייתי עסוק כל הזמן בלהוכיח לה, לעולם ולעצמי שזה לא נכון ושאני 'ילדה רגילה'. כשהבנתי שאני נמשך לנשים זה היה כמו תירוץ בשבילי להיות מסוגל להיצמד לסטיגמה הלסבית ולבטא את הגבריות שלי", הוא מסביר. "אחרי היכרות עם הקהילה הגאה גיליתי את המושג טרנסג'נדר שלא ידעתי שקיים בכלל לפני, ומיד הרגשתי שאני קשור אליו אבל פחדתי מאוד וניסיתי לא לחשוב על זה. היום אני מגדיר את עצמי כנער טרנסג'נדר".
מדריכי הארגון מספרים שגם הם הרגישו שונים מגיל צעיר. "כשהייתי בגן, הייתה בירכת ציצית ואני עמדתי ובירכתי ונשקתי את החוט של המכנסיים. הגננת אמרה לי לא לעשות את זה יותר", מספר סאם. כמוהו, גם בל אגם, מדריכה באיגי, מספרת שהרגישה שונה מאז ומתמיד. " אני חושבת שתמיד הרגשתי שונה עוד מתקופת הגן כשכולם היו בפורים מתחפשות לנסיכות ואותי היו מחפשים לזורו. הייתי מתעצבנת ואומרת שאני גם צריכה להיות נסיכה!".
מה השאלה הכי מעצבנת ששאלו אותך ומה ענית?
"למה את רוצה להיות בן?", אומר ב'. "עניתי שאני לא רוצה, אלא שככה נולדתי וזה מה יש". גם אדם נתקל בשאלה דומה - "אהה , אז את כאילו, רוצה להיות בן?". התשובה לכך, לטענתו, היא ממש פשוטה – "אני לא רוצה להיות בן, אני בן".
"יש לך זין או כוס?", היא שאלה שיהלי נתקל בה הרבה. "בהתחלה לא ידעתי איך להתמודד עם השאלה הזאת ונפגעתי עד עמקי נשמתי. היום זה כל כך רגיל אצלי שאני כבר לא שם לב. זה עצוב שזה הפך להרגל. לפעמים אני עונה שזה לא משנה ושאני מי שאני מגדיר את עצמי ומה שיש לי בין הרגלים לא קובע. כשיש לי אומץ אני עונה: 'כן, יש לי כוס, אז?'".
סאם, מדריך טרנסג'נדר, מתעצבן כשלא מאמינים לו שהוא טרנס וחושבים 'בן', ואילו אצל בל השאלה שהכי מעצבנת אותה היא מדוע היא עשתה את השינוי. "לא עשיתי שינוי פנימי, נולדתי ככה ועשיתי שינוי חיצוני כדי לחבר בין הנפש למראה שלי. זו לא בחירה להיות טרנסית". דווקא אצל סקאיי השאלה הכי מעצבנת היא גם מפתיעה: "זה לא כאב כל העגילים, לא חבל?"
כשמסתכלים עליך, מה הדבר הראשון שרואים לדעתך? ומה הדבר הראשון שאת/ה רואה אצל אנשים?
"אני חושב שרואים שאני שמן. זה מאוד בולט מן הסתם", אומר ב' בחיוך. "ואצל אחרים אני רואה קודם את השיער. לא יודע למה, אני אוהב שיער". גם אדם מאד אוהב שיער של אנשים, וזה הדבר הראשון שהוא רואה אצל האחר. לגבי הדבר הראשון שרואים עליו, "אני תמיד בחרדות כשמסתכלים עליי ורואים בוצ'ה או סתם אישה גברית, כי אני לא 'עובר' כבן".
יהלי מספר שהדבר הראשון שרואים עליו הוא נער שנראה צעיר לגילו, עם קול שטרם התחלף. "לא ממש רואים שאני טרנס".
התשובות של סאם ובל הפוכות ומסקרנות. "רואים גבר סטרייט נורמטיבי", אומר סאם, בעוד שבל טוענת שכשמסתכלים עליה רואים טרנסית "וזה חלק ממני" היא מציינת. אבל שניהם מסכימים על הדבר שבו הם רואים אצל האחר – "עיניים", אומרת בל. "הן מדברות ומעבירות המון מסרים על הבן אדם שאני פוגשת".
ספר/י לנו על יציאה קטנה מהארון הטרנסי
"נתפסתי בשירותי בנים במרכז החינוכי בו אני לומד והיה שם ילד בן 10 ששאל אותי למה אני שם", נזכר ב'. "התשובה הייתה פשוטה: 'אני מרגישה פה יותר בנוח, כי אני בן'. התשובה שלו הייתה 'אוקיי'".
יהלי מספר שיצא מהארון בבית הספר ממש לפני מספר ימים. "פעם הייתי במצב קשה והמשפחה גילתה את זה דרך ידידה ושאלה אותי למה, אז עניתי שבגלל המגדר שלי. בהתחלה אמרתי להם שאני ג'נדרקוויר ורק מאוחר יותר שאני טרנס והם קיבלו את זה באופן מדהים. לפני כמה ימים יצאתי רשמית מהארון בבית הספר. כולם כבר די ידעו או חשדו, אבל עכשיו זה רשמי וכולם מדברים אליי בלשון זכר. למורים עוד קצת קשה, רוב הילדים והמורים עוד מתבלבלים אבל בגדול הרבה יותר טוב ואני מרגיש שזה שיפר את הקשר שלי עם כולם כי סוף סוף אני לא חייב להסתיר ויכול להיות פשוט מי שאני".
גם בל יצאה מהארון בגיל צעיר. "הציאה מהארון שלי הייתה בגיל 16. ישבתי לשיחה עם אמא שלי בסלון וסיפרתי לה על התחושות שלי ועל זה שאני מרגישה טרנסית וחולמת לעבור שינוי. היא ומשפחתי המדהימה קיבלו אותי באהבה גדולה".
לסיכום, אומרת בל, "קודם עלינו לקבל את עצמנו ואת מי שאנחנו, וחייבים לזכור שלהיות שונה זה להיות חזק".