>> הצטרפתם כבר לקבוצה שלנו בפייסבוק?
כמי שאחראים על אווירת החופש והפאן שלנו לאורך כל השנה, חשבנו שאין מתאימים מהם לברך אותנו בברכה אביבית ומעוררת השראה. לברכות מצטרף גם ערוץ הגאווה, שמאחל אביב פורח, חג שמח וחירות אמיתית לכולם. חג שמח.
שי רוקח, מבעלי האויטה: "לצאת מעבדות לחרות, מהראייה של עצמנו את עצמנו בלבד ולהתחיל לראות את האחר, את החבר. לחבר את המשאבים שלנו למשאבים של החברים ולחוות שפע של שמחה ואהבה. ברגע שאנחנו יוצאים מעצמנו ורואים את האחר כאני אנו יוצרים רשת של ערבות הדדית. כל היום אנחנו מופצצים בכל מני מסרים של "אני צריך את הדבר הזה והזה כדי להיות מאושר", "אם אני ארכוש את..." ו"עד שלא יהיה לי תואר ראשון ושני ...", וכך הלאה.
בהבנה שמפתחות האושר שלנו נמצאים בחיבור שלנו עם האחרים, נוכל ליצור תא משפחתי חם ואוהב גם עם אנשים שאנחנו לא מכירים. אני לוקח את מנוע ההתפתחות הגדול שלנו - האגו - ומכוון אותו ממני החוצה - אל האחר - לטובת הזולת, במקום להתחרות מי יותר טוב, מי צובר יותר לעצמו, מתחרים מי בונה ומשפר למען האחר".
כחלק מקהילת הלהט"ב יש לנו יכולת להזדהות. לפני שיצאנו מהארון, אנחנו הרגשנו זרים ושונים, ואנחנו יודעים כמה היינו זקוקים לתמיכת החברים, ההורים או כל אדם אחר. זה היתרון הגדול שלנו ואני מאחל לנו שנדע להשתמש בו בצורה חיובית כדי לתמוך ולעזור למי שמרגיש זר ושונה בארצנו כדי שגם הוא או היא ירגישו חופשיים".
כילד, דמויות הומואיות הופיעו בתקשורת בצורה מוקצנת, לעיתים כגימיק. לא היה לי שמץ של מושג שקיים גם, איך נאמר, "דגם" אחר. אך כמו תמיד, ככל שאדם מתבגר הוא נחשף יותר ויותר ובמיוחד לאחר מעבר למרכז. מוזר הדבר; מסלול החיים מכוון אותנו בדרך נעלמת וכיום אני מוצאת עצמי מככבת בתקשורת. כשאני נדרשת כעת וחוזרת לשנות ההתבגרות עולה בי זיכרון רחוק. שנת 1999. באר שבע.
שירתתי אז כסמב"צ בצאלים. המועדון היחיד היה מועדון ה"פורום". זה היה המקום שפתח בפני את עולם ה… איך נאמר? עולם הזוהר. שם, בסופי השבוע, יכולת להתנתק משגרת יום אפורה ועם ניצוץ של אומץ גם לבטא את עצמך כפי שבאמת היית רוצה. ואולי זה מה שצריך בכל דבר בחיים – אומץ, תעוזה. לא אחת שמעתי כי 'את חייבת להופיע אצל שירזי בתל אביב', או 'את תהיי מלכת חיי הלילה של תל אביב'. אולי בתחילה לא התייחסתי למשפטים האלה ברצינות כי תל אביב עדיין לא הייתה שם-דבר, במיוחד לי בבאר שבע, אבל כשהתחלתי להפנים, הבנתי שאולי בכל זאת האפשרות קיימת ומאז ניסיתי לכוון את כל מהלכיי ליום שבו זה יקרה.
ההזדמנות הגיעה כשנבחרתי להוביל את משאית הפורום במצעד האהבה של שנת 1999. המצעד יצא מכיכר אתרים לכוון גן צ'ארלס קלור. בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה שבה עברתי ברחובות תל אביב עד כיכר אתרים בלבוש נוצץ, נעלי פלטפורמה גבוהות, תוספות שיער ארוך, איפור כבד ותלבושת קרנבלית.
צהרי יום שישי ברחוב בן-יהודה בתל אביב אף פעם לא התאפיינו בשקט מיוחד, ויש לשער עד מה הייתה תגובתם של עוברי אורח, נהגי המוניות והאוטובוסים בראותם אותי.
על משאית הפורום נתלה פוסטר גדול שלי, אולם הדבר שמשך את תשומת ליבי המיידית הייתה משאית הFFF של שירזי. יכולתם לראות את מיטב הבחורים החתיכים בלבוש מינימאלי, וגם דראג קווינס במחוכים ונעלי עקב. לפתע מישהו אומר לי, "נדמה לי שמתאים לך יותר להיות שם". אני מסכימה!
עם סיום המצעד, בהמולת ההפנינג שנערך בגן צ'ארלס קלור, ניגש אליי בחור עם כובע מצחייה. "שלום, אני שירזי, ראיתי אותך על משאית הפורום ואני רוצה להזמין אותך להופיע אצלי במסיבה המרכזית היום בלילה במועדון ה'זום'".אין טעם לומר שמיד הסכמתי, נכון?גם היום, אחד הדברים האהובים עלי בתל אביב זו האווירה של יום שישי לפנות ערב.
אווירה זו אז, בנוסף להתרוממות הרוח לקראת מסיבה ראשונה אצל שירזי, אלו מסוג הדברים שאתה מנסה לחזור ולחוות ללא הועיל. פעם ראשונה כנראה משאירה חותם עמוק וזיכרון עמוק עוד יותר.
וכיאה למסיבה ראשונה, הרי צריך לעשות את הרושם הטוב ביותר, לא? ביליתי שעות מול המראה. שעות. זו לא הגזמה, ותשאלו את בן זוגי. איפור, שיער, נעלי עקב, תלבושת שתפרתי במיוחד, תלבושת שאיש לא יוכל להישאר אדיש מולה.
נהג המונית כבר יודע מעצמו לאן מועדות פני. "את ל'זום' בנמל, נכון? רק שם יש טיפוסים מיוחדים כמוך". לראות את זה כמחמאה? אני חושבת שכן.
תנועה כבדה בדרך לנמל, שאלות טורדות אותי. מי יהיה? מה יקרה? איך המקום? האם האווירה שם באמת כל כך מינית כפי שרבים מספרים? בכניסה התגודדות של גברים בעיקר, מעט נשים ואפילו נשים שהיו גברים, אני מבחינה.
"סלקציה" זו מילה שאני לא אוהבת מטעמים מובנים. בכניסה עומד בחור חסון ומסוקס, משקפי שמש כהים להשלמת המראה. קריאות מכל עבר, "בני, תכניס אותי, בני, אותי". עוד מרחוק אותו בני, בראותו אותי, מפנה לי דרך בין ההמון הצובא ומכניס אותי מיד כלאחר כבוד פנימה.
שירזי בכניסה, בחיוך מרוצה, אומר לי "שלום לך, את נראית מדהים, בואי אראה לך את המקום".
וכמו סצנה מסרט נתגלה לך מחזה מופלא: המון רב של בחורים, חשופי חזה בחלקם, הלומי אקסטזה מתנועעים לקצב סוחף, נוגעים לא נוגעים אחד בשני, שלושה רקדנים בנויים למשעי על הבמה, במכנסונים צמודים, תאווה לכולם, (כן, גם לי), והאווירה… איזו אווירה. אם סקס היה ריח אז יכולת לנשום כמויות מסחריות מריח משכר שכזה.
חופש מוחלט. על הבמה, כשדראג קווין הבית נוטשת אותה, מאיץ בי שירזי לעלות יחד עם הרקדנים. אם היה היסוס מסוים, הרי שהוא מיד נעלם ולפי מבטי הקהל, אהדתו, הבנתי שאני חלק. חלק ממשהו שרציתי בו שנים ארוכות. משהו שנבט בתמימות בבאר שבע. משהו שהיה קיים אולי ורק המתין להזדמנות לפרוץ. ורק פה, בתל אביב, יש לך את החופש האמיתי להיות מי שאתה, לנסות, להעיז, ולהצליח".
הרגשתי שהשארתי בארץ מאחור את כל הכבלים, המשקולות המשקעים והפחדים ולראשונה בחיי בא-מ-ת הרגשתי חופשי במאה אחוז להיות מי שאני. לא פחדתי ולא הייתי טרוד שיסתכלו לי מעבר לכתף על כל דבר שאני עושה, עם מי אני הולך, ומה אני אומר. הרגשתי שאני משוחרר מכל הבחינות.
התחלתי בניו יורק חיים חדשים, גרתי שם במשך 4 שנים וזו היתה תקופה שעברתי תהליך של קבלה עצמית ואהבה עצמית, להיות מי שאני ולחיות את החיים למקסימום. כשחזרתי לארץ כבר הייתי אדם אחר לגמרי, יותר חופשי, יותר שלם ובטוח בעצמי והולך עם האמת שלי".
מבחינתי יציאה מהארון היא ממש כמו היריון. כמו שזוג נכנס להריון רק אחרי שהוא באמת באמת מוכן לילד על כל מה שמשתמע מכך, ככה גם אני, רק אחרי שבאמת הייתי מוכן וסגור עם הזהות המינית שלי יכולת ללכת לתהליך של היציאה מהארון שהתהליך עצמו הוא כאמור סוג של הריון שבסופו יש לידה – היציאה מהארון.
תהליך ה"היריון" של היציאה מ"עבדות לחירות" הוא לא בהכרח קל אבל בסוף זה שווה כל רגע. אני יכול גם לומר שהתהליך של היציאה מהארון הוא תהליך אין סופי שקורה כמעט כל יום מחדש. אתה כמעט כל יום יוצא קצת מהארון - כל פעם שאתה מתחיל עבודה חדשה, מכיר אנשים חדשים, נכנס לסביבה חדשה, בכל סיטואציה חדשה שאתה נקרא אליה היא בעצם יציאה מחודשת מהארון רק שהפעם התחושה של החופש היא מידית...
אלן גינזבורג אמר פעם: החופש היחיד שלנו נמצא בכלוב שאנו בנינו לעצמנו", אז לפעמים הבריחה מהכלוב קצת כואבת אבל רק שאתה בחוץ אתה מתחיל באמת לחיות.
עידן מטלון, כוכב ביוטיוב ומבעלי ליין "הסלון" באויטה:
"אני זוכר שישבנו במטבח לארוחת שישי, כשעוד גרתי בגן יבנה. אבא, אמא ואני. סיוון אחותי היתה בחו"ל כבר כמה חודשים. בקושי הצלחתי לאכול. הייתי מרוגש מאוד. הדייט הראשון שלי עם גבר. נשמע מוזר. בחיים לא חשבתי שארצה להכיר גבר בקטע רומנטי, כי זה היה 'כל כך לא טבעי'.
פתאום אני במקום הזה. זה כבר לא סתם סטוצים. זה משהו הרבה מעבר. זה דייט - עם גבר. אמא כרגיל קולטת שמשהו לא רגיל אצלי. היא מכירה אותי. מתחילה לשאול שאלות: לאן יוצא? עם מי? אני נהיה אדום. כמו עגבניה. כי אני גרוע בלשקר. היא שואלת מה יש לי, בזמן שהיא מניחה את השניצלים על השולחן. אני זוכר שאבא בדיוק ניגש לקחת משהו מהמקרר. ואז זה פשוט נפלט לי המשפט: 'כנראה יש לכם בן הומו'. אבא סוגר את המקרר ושואל: 'מה אמרת?' (הוא לא שמע) ואמא ישר צועקת עליו ואומרת: 'רגעעע אריק, תן לו לדבר!!!!!!". היא מסתכלת עליי ושואלת אותי 'איך הגעת למסקנה הזאת?'.
מאותו רגע הרגשתי שאני צופה מהצד בסרט. ועד היום אני גם זוכר את זה ככה, כמו סצינה מסרט. לא מרגיש שאני הייתי שם, אלא דמות אחרת. כנראה קשה להכיל ולהפנים סיטואציה כזאת. אז קל להתנתק. סיפרתי להם הרבה דברים באותו ערב שישי במטבח. זה היה בעיקר מוזר. מוזר גם להם".
עידן מספר על היציאה מהארון שלו
עידן ברונר, מבעלי הדיקאן: "אני חושב שכל יציאה קטנה מהארון בפני עוד חבר, עוד קרוב משפחה, עוד קולגה לעבודה - הוא יציאה לחירות. כי אתה מרגיש בנוח עם עצמך. אני מניח שהיציאה הגדולה ביותר שלי הייתה כשסיפרתי לאמא שלי. זה היה ישר אחרי הדייט הראשון שלי עם גבר. לא ידעתי עוד כלום, מה אני אוהב, אם אני אוהב, איך זה מרגיש - אבל ידעתי שאני רוצה לספר. זה כאב לה, זה כאב לי ושנינו בכינו במשך שעות. היא בכתה כי בעיניה אז - בחרתי בחירה שתעשה לי לא טוב. אני בכיתי כי סופסוף עשיתי ועברתי את מה שהכי פחדתי ממנו, דמעות של אושר".
טלולה בונט, מלכת דראג: "חג פסח שמח, מבדח ועליז במיוחד. שתמיד נפרח, נצליח, נהיה גאים, אוהבים ונאהבים. חג החירות הוא חג עם משמעות מיוחדת לכל אחת ואחד מאיתנו- החירות להיות מי שאנחנו ולא לתת לאף "פרעה" או "פרעונים" לשבור את רוחנו. אנחנו חזקים יותר מכוווולם. נשיקות כשרות לפסח, טלולה".
